שאואט נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

בפנינו ערר על החלטת המשיבה הדוחה את בקשת העורר לקבלת "קצבה חודשית ממדינת ישראל לניצולי שואה יוצאי מחנות ריכוז, גטאות ומחנות שעבדו בהם בעבודת פרך".

הבקשה נדחתה ע"י המשיבה מהטעם שהעורר לא שהה במחנה ריכוז, גטו או מחנה שבו עבדו עבודות פרך.

העורר יליד טוניס וחווה רדיפות מידי הנאצים בעיר סוס ועלה לישראל בשנת 1956, משכך אינו נכנס בגדר הזכאים לקבלת קצבה עפ"י חוק נכי נרדפי הנאצים הדורש עליה לישראל עד ליום 1.10.1953 לכל המואחר וללא כל אבחנה לגבי ארץ המוצא.

אשת העורר קראה והגישה גם בכתב טיעון מרגש בדבר חוויותיו של העורר בשואה,סבלו שלו ושל משפחתו ותחושת האפליה (הסובייקטיבית) הנובעת מההגדרות והתנאים המופיעים בחוקים הרלבנטיים. העורר מבקש מהוועדה לעשות צעד נוסף קדימה ולהרחיב את מעגל הזכאים חרף הדין הקיים כיום ואשר לטעמו אינו צודק ואינו מספק. על כך נרחיב בהמשך.

למעשה, אין בין הצדדים שום מחלוקת עובדתית ונקודת המוצא היא כי כל המסכת העובדתית המתוארת ונטענת ע"י העורר נכונה ואכן התקיימה. העורר בהגינותו הרבה אף אינו טוען ששהה במחנה מוכר ואף מסביר כי בשעתו היה ילד בן כ-13 שלא נלקח למחנה/עבודות פרך.

ההכרעה בערר פשוטה ולכאורה צריכה להיות קצרה ולקונית אלא שבכך אנו חשים כי לא נצא ידי חובתנו כלפי העורר ורבים מחבריו שסבלו ונרדפו בתקופת השואה, אנשים שמחסור ודוחק היו מנת חלקם אז וגם היום כשהגיעו לגיל גבורות מלווים אותם הן הזיכרונות ותוצאות הנרדפות והן המחסור שכשלעצמו מהווה קריטריון בסיסי לקבלת הקצבה (החוק הרלוונטי קובע זכאות ל"קשישים נזקקים").

אשר להכרעה המשפטית בערר, הרי שדינו להדחות. המסגרת המשפטית נשארה בגדרה של הבקשה המקורית לקבלת הקצבה הנמצאת בפנינו ואשר בכותרתה נרשם "אני החתום/ה מטה מבקש/ת לקבל קצבה חודשית ליוצאי מחנות ריכוז, גטאות ומחנות שעבדו בהם בעבודת פרך".

משטענה המשיבה כי העורר אינו עונה על התנאי היסודי המופיע בכותרת הבקשה ובחוקים הרלוונטיים הרי כל שנותר בידי העורר זה להראות כי התנאי לעיל התקיים או שיש מוצא משפטי אחר המאפשר את קבלת הקצבה שביקש.

העורר לא עמד בנטל. אין חולק כי המצב המשפטי הנוכחי אינו מקנה לא למשיבה ולא לוועדת הערר סמכות להכיר או לא להכיר במחנות או בגטאות כאלו או אחרים לשם קבלת הזכאות לקצבה. אנו לא יכולים לפסוק בנגוד לדין,גם לא מדובר במקרה בו אפשר "ליתן פרשנות" לחוק.

רשימת המחנות והגטאות היא רשימה שנקבעת ע"י שלטונות גרמניה והקרנות המממנות את המענקים והקצבאות ורק אם יוכיח העורר כי שהה באיזה מאותם מחנות או גטאות שהוכרו, יעבור את דרישת הסף וניתן יהיה לברר את התקיימות שאר התנאים לקבלת בקשתו לקצבה.

כפי שצויין,אין בפנינו לא טענה ולא ראיה או ראשית ראיה לכך שהעורר שהה באיזה מהמחנות או הגטאות המוכרים ע"י שלטונות גרמניה והקרנות המממנות ומכאן דין הערר להדחות.

אלא שכאמור דעתנו אינה נוחה מהתוצאה, לא בשל מקורה וטעמה המשפטיים אלא בשל השלכותיה המוסריות על ציבור לא מבוטל של ניצולים שלרוב אינם מבינים מדוע דווקא הם אינם זכאים לכל פיצוי ומדוע הם מופלים לרעה.

בחרנו להוסיף מילים ולו בכדי להיות לפה לאותו ציבור ניצולים שמופיע בפנינו, ציבור זה אינו מצליח להבין את הדקויות המשפטיות, את שליטתם של הדין הגרמני והקרנות המממנות על זכאותם ואת שיקולי התקציב שכולם בסופו של דבר מביאים לתוצאה שתביעתם נדחית.

הם מתקשים לקבל הסברים בעלי אופי "ביורוקרטי" מבחינתם ומתקשים להבין כיצד בית משפט ישראלי אינו מכיר בסבלם, אינו קובע זכאות כלשהי ומשמש למעשה כ"ממלא הוראותיו" של הדין הגרמני, מדובר בקונוטציה בעייתית מאוד לדידם.

כמעט כל עורר שתביעתו נדחתה מהטעמים דלעיל אינו מבין מדוע סבלו פחות משל אחרים ומדוע הוועדה הפועלת בבית המשפט אין בכוחה לסייע לו.

נראה כי הגם שהקריטריונים שנקבעו בחוקים השונים קשורים קשר אמיץ עם הסכמים והחלטות של המוסדות הגרמניים שבאו להיטיב בסופו של דבר עם הניצולים והם גם קשורים לשיקולים תקציביים שונים הרי שבעיני הניצולים קריטריונים אלו נראים שרירותיים גרידא ומפלים ואנו ראינו לנכון לבטא עניין זה בפסק דיננו.

מנגד ולמען האיזון הנדרש, החוק שבצילו חוסה תביעת העורר התקבל בכנסת לאחר דיונים בהם השתתפו בין היתר גם נציגי ארגוני הניצולים ומן הסתם נקבעו תנאי ולשון החוק לא באופן שרירותי

אלא לאחר הפעלת שיקול דעת המחוקק.

כאמור, יכולים אנו לפסוק רק בגדרו של החוק ובגדר הסמכות שניתנה לנו ומשכך אין מנוס אלא לדחות את הערר.