שאהין ואח' נ' נאיף(המנוח) ואח'

החלטה

לפניי "בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד" בה התבקש בית המשפט להורות למשיב, לרבות באמצעות יורשיו, להימנע מביצוע כל דיספוזיציה בזכויותיו הלכאוריות - 1,788 מ"ר - המופיעות בנסח הטאבו כהערת אזהרה מיום 05.07.06, עפ"י שטר מס' 14516/1998/0004, בהתאם לפסק דין שהושג, לטענתו, במרמה בחלקת הקרקע הידועה כחלקה 6 גוש 19279, המצויה בסח'נין (להלן:"המקרקעין") לרבות הימנעות ממכירתם ו/או השכרתם. כמו כן, התבקש בית המשפט להורות ללשכת רישום המקרקעין בנצרת ומשרד מיסוי המקרקעין לרשום צו זה בפניו ולפעול לפיו.

עניינה של התביעה נשוא הבקשה שבפניי הינה למתן סעד הצהרתי המורה על ביטול פסק הדין שניתן בת"א 561/96 (מחוזי – נצרת), שעל פי הטענה הושג במרמה, תוך הטעיית בית המשפט, חלוקת זכויות שגויה מבלי לזמן את הצדדים הרלוונטיים וללא קבלת תגובת המנוח מוחמד שאהין ז"ל, אביהם של המבקשים (להלן: "המנוח מוחמד"). לכל הפחות התבקש בית המשפט לבטל את החלק בפסק הדין המתייחס לזכויות המנוח מוחמד במקרקעין – סעיף 2ב לפסה"ד – ולקבוע במקומו כי הוא זכאי ל-1,817 מ"ר בצפון המקרקעין בהתאם להסכם עם המנוח איבראהים חלאילה (להלן: "המנוח אבראהים") משנת 1977 שדווח לרשויות המיסים כדין ושולמו כל המיסים עבורו ולאור העובדה שהוא וילדיו, המבקשים, מחזיקים ומשתמשים בחלק זה מעל ל-37 שנים.

ביום 02/03/14 הוריתי, במעמד צד אחד, על מתן צו מניעה ארעי כמבוקש, בכפוף להפקדת סך של 25,000 ₪ בהפקדה כספית או בערובה בנקאית להבטחת הוצאות המשיבים וקבעתי את הבקשה לדיון בפניי במעמד הצדדים.

בדיון שנערך לפניי ביום 18/03/14 העידו שני המבקשים, מר מחמוד פאעור, בנו ויורשו של המנוח סואעד פאעור נאיף ז"ל (להלן: "המנוח פאעור") ומר מוניר חלאילה, בנו ויורשו של המנוח אבראהים, וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

נימוקי הבקשה:

המבקשים טענו כי הזכויות במקרקעין, ששטחם הכולל הינו 4,292 מ"ר, היו שייכות בעבר למנוח אבראהים, שהוא בנו של המנוח עבדאללה חסן חלאילה ויורשו היחידי, אשר מכר את כל זכויותיו בהם, וכי ביום 10.04.1977 בוצעה העסקה הראשונה במקרקעין, כאשר בין המנוח מוחמד לבין המנוח אבראהים, נחתם הסכם מכר במסגרתו רכש, לטענתם, המנוח מוחמד בחלק הצפוני של המקרקעין שטח של 1,817 מ"ר וכן שטח של 392 מ"ר מחלקה אחרת, סמוכה לו, הידועה כחלקה 49 וזאת בתום לב, בתמורה מלאה, תוך דיווח לרשויות המס ותשלום כל המיסים (להלן :"הסכם המכר"). לימים, התברר כי החלקה הסמוכה- ששטחה 392 מ"ר- הינה בבעלות מינהל מקרקעי ישראל ולא שייכת למנוח אבראהים, על כן, רכש המבקש מס' 1 חלקה זו ישירות ממינהל מקרקעי ישראל ביום 14/03/96.

המבקשים טענו כי מיום שרכש המנוח מוחמד את חלק המקרקעין בשטח 1,817 מ"ר הוא החזיק והשתמש בו יחד עמם ועליו בנויים בתיהם משנות השמונים וכן בתי ילדיהם. לטענתם, בעודו בחיים, העביר המנוח מוחמד את זכויותיו בחלקת הקרקע- 1,817 מ"ר- למבקשים, כאשר העביר למבקש מס' 1 2/3 מהזכויות, היינו שטח של 1,211 מ"ר, אותם רשם בטאבו על שמו, ואילו למבקש מס' 2 1/3 מהזכויות, השווה לשטח של 606 מ"ר, אולם התברר כי העודף שנותר למנוח מוחמד הינו 293 מ"ר בלבד במקום 606 מ"ר, נוכח פסק דין שהושג במרמה.

המבקשים טענו כי בשנת 1996 הגיש המנוח פאעור תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 561/96) כנגד עזבון המנוח עבדאללה חסן חלאילה באמצעות יורשו היחידי, המנוח אבראהים, בלא צירוף הצדדים הרלוונטיים כמתחייב. בית המשפט מינה בוררים, אשר הגישו יחד עם המנוח פאעור, המנוח איברהים ובאי כוחם ביום 05/02/98 הודעה על הסכם פשרה לבית המשפט, במסגרתו חילקו את הזכויות במקרקעין כאוות נפשם מבלי לזמן את המנוח מוחמד, שלא ידע כלל על הליכים אלה, ותוך פגיעה בזכויותיו. במסגרת הסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, הסכימו הצדדים כי המנוח מוחמד מחזיק בחלק הצפוני של המקרקעין מזה שנים, אך טענו כי יועברו לו 1,504 מ"ר בלבד. לטענתם, פסק הדין הושג במרמה ותוך הטעיית בית המשפט, שכן הצדדים להסכם הפשרה לא יכולים היו לקבוע חלוקה הסותרת זכויות במקרקעין ולפגוע בזכויותיו של צד ג' שלא היה צד לו ולא ידע על קיומו. כמו כן, לטענתם, חרף הצהרתם כי בתוך חודש ימים מיום חתימת הסכם הפשרה ייערך תשריט חלוקה בנכס הדבר לא נעשה ואף לא ניתן היה לעשותו.

המבקשים טענו כי המנוח איבראהים ידע היטב כי הוא מכר למנוח מוחמד 1,817 מ"ר ולכן תמוה כיצד החליט להקטין על דעת עצמו שטח זה ל- 1,504 מ"ר, ואף המנוח פאעור ידע היטב כי המנוח מוחמד בעל זכויות בחלק הצפוני של המקרקעין, מחזיק ומשתמש בחלק זה, אך לא טרח לברר מה גודל השטח מולו ו/או באמצעות מודד ו/או באמצעות העירייה ו/או באמצעות רשות המיסים. לטענתם, התנהגותם של כל המעורבים בהסכם הפשרה, שהושג במרמה, מלמדת על חוסר תום לב הזועק לשמיים וגובל בפלילים. כמו כן, לא ברור כיצד בית המשפט נתן את פסק דינו בלא שהמנוח מוחמד נדרש להגיב להודעה שהוגשה אליו, המתייחסת גם לזכויותיו בחלקת הקרקע.

המבקשים טענו כי לאורך כל השנים השתמש המבקש מס' 2 בשטח 606 מ"ר, הכולל את השטח של 313 מ"ר שנגזלו במסגרת פסק הדין, וביתו ממוקם עליהם והוא הפך להיות הבעלים שלהם לא רק מכוח הסכם הרכישה משנת 1977, אלא גם מכוח תקנת השוק במקרקעין וכן מכוח דיני היושר.

המבקשים טענו כי המנוח פאעור, יכול היה לקבל בהסכם הפשרה, אם בכלל, לכל היותר, לאחר הסכמתו להעברת 1,000 מ"ר למנוח אבראהים, ובהתחשב בחלקו של המנוח מוחמד שהינו 1,817 מ"ר, רק 1,475 מ"ר וגם שטח זה נמכר על ידו זה מכבר ואף "נבלע" בתוך הכביש העובר במקרקעין ועל כן לא נותרו לו זכויות במקרקעין. לטענתם, יורשי המנוח פאעור הודו בהליך שהתנהל בבימ"ש השלום בעכו (ת"א 29136-05-13) כי אביהם מכר 1,000 מ"ר מתוך 1,475 מ"ר, אולם מנספחי כתבי ההגנה שהוגשו בתיק התברר כי הוא מכר 1,252 מ"ר (500 מ"ר ליוסף נעים סואעד + 752 מ"ר לחוסיו סואעד) ולכאורה, נותרו לו 223 מ"ר שהינם חלקו בכביש העובר במקרקעין, והמבקש מס' 1 שוכר מזה למעלה מ-15 שנים את חלקו של יוסף נעים במקרקעין לצרכי עיסוקיו ואף השקיע מאות אלפי שקלים להשבחתו ללא כל התנגדות והם אף אישרו זאת במסגרת ההליך בבית משפט השלום.

המבקשים טענו כי בכוונת יורשי המשיב לערוך בחוסר תום לב, שלא כדין ובמרמה עסקת מכר ו/או פעולה, לשם מכירת זכויות שאינן שלהם, תוך ניצול פסק הדין שהושג במרמה וכן חוסר יכולת האנשים שרכשו מאביהם, לרשום את העסקאות בשל העיקולים הרובצים על הקרקע, ואם לא יינתן הסעד הזמני, יהיה קשה להחזיר את המצב לקדמותו. לטענתם, די במסמכים המצורפים לבקשה ולכתב התביעה כדי להוכיח קיומה של עילת תביעה מבוססת כדבעי שסיכוייה להתקבל טובים מאוד. כמו כן, לטענתם, הנזק שנגרם להם עצום וגדול פי כמה מהנזק שנגרם למשיב, אם בכלל, שכן, אין למשיב כל זכויות במקרקעין והם עשו כל אשר ביכולתם על מנת לגרום ליורשי המשיב לחדול ממעשיהם, לרבות העלאת טענותיהם בהליך שהתנהל בבית משפט השלום בעכו, אך לשווא.

טענות המשיבים:

המשיבים טענו כי הבקשה הוגשה תוך הטעייה חמורה של בית המשפט, העלמת עובדות חשובות אשר היה בהן כדי למנוע את קבלת הצו, חוסר תום לב ואי ניקיון כפיים ותוך שיהוי ניכר.

המשיבים טענו כי בשנות התשעים, ואף לפני, רכש המנוח פאעור 3,000 חלקים מהמקרקעין מהמנוח איבראהים. לאחר תקופה התברר שיש יורשים אחרים במקרקעין, אשר לא חתמו על הסכם המכר והתנגדו למכירת הזכויות על ידי המנוח אבראהים. בשנת 1996 עתר המנוח פאעור לבית המשפט המחוזי בנצרת וביקש שיצהירו עליו כי הוא זכאי להירשם כבעלים של 3000 חלקים מתוך 4292 חלקים במקרקעין וביום 18/03/97 נעתר בית המשפט לבקשתו. ביום 25/05/1997 בוטל פסק הדין, שניתן בהעדר, ונקבע דיון במעמד הצדדים ליום 14/07/1997. ביום 05/02/1998 הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ולפיו - יועברו למנוח פאעור 1788 מ"ר הממוקמים באמצע החלקה שבמחלוקת, למנוח מוחמד יועברו 1504 מ"ר, הממוקמים בחלק הצפוני של החלקה, ולמנוח אבראהים וליתר היורשים של המנוח עבדאללה חסן חלאילה יועברו 1000 מ"ר בצד הדרומי מערבי של החלקה. לטענתם, המבקשים ידעו על פסק הדין ועל הסכם הפשרה מאותו יום וביום 25/12/2006 אף רשמו את זכויותיהם בהתאם בלשכת רישום המקרקעין בנצרת, והם מנסים להטעות את בית המשפט בחלקים ובזכויות, שכן בהסכם שהוגש על ידם לבית המשפט לא היה מפורט כמה חלקים ו/או זכויות רכשו בכל חלקה וחלקה.

המשיבים טענו כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתם והשארת הצו משמעותו פגיעה משמעותית בזכות הקניין שלהם וזכותם להתנהג במגרש כראות עיניהם. לטענתם, ייגרם להם נזק בלתי הפיך אם יינתן הצו בעוד שאי מתן הצו לא יגרום כל אי נוחות למבקשים.

טענות המשיב הפורמאלי מס' 1:

מר מוניר חלאילה, טען כי המנוח מוחמד קנה מאביו דונם ו-200 מ"ר, כולל חלקה 49, חלקה 6א ו-6, לפי חוזה שנחתם ביניהם בערבית וכי ההסכם מיום 10/04/77 מזויף ואינו מוכר לו. לטענתו, המבקשים בנו על המקרקעין ללא רישיון, ואף על השטח שאמור להיבנות עליו כביש, ואביו פנה כל שבוע למבקש בטענה כי אביו קנה ממנו דונם ו-200 מ"ר בלבד ואילו המבקש מצדו פנה מספר פעמים לאימאם המסגד על מנת שיבקש מאביו לאפשר לו לרשום בטאבו דונם ו-500 מ"ר על שמו בתמורה לקבלת תשלום תמורתם.

טענות המשיבה הפורמאלית מס' 2: