שאהין ואח' נ' מדינת ישראל

החלטה

בפניי בקשה לביטול איסור שימוש ברכב מסוג הונדה מ"ר 9393706 (להלן: "הרכב") שהוטל בתאריך 26/09/11, ע"י קצין משטרה למשך 30 ימים.

על פי כתב האישום, בתאריך 25/09/11 בשעה 00:04 נהג המבקש 2 ברכב כשהוא שיכור. בבדיקת ינשוף שנערכה למבקש נמצא ריכוז של 385 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף.

ב"כ המבקש 2 לא טען כנגד קיומן של ראיות לכאורה. לטענתו המבקש 2 קיבל את הרכב מבעל הרכב לצורך טיפולים רפואיים ולשימוש המשפחה. ביום הארוע המבקש נסע לבילוי בטבריה ושתה, ללא ידיעת בעל הרכב וללא הסכמתו. עוד טען כי למבקש נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות ביטול איסור השימוש וזאת משום שהמבקש נפגע בקטטה בראשו וזקוק לרכב לנסיעה למעקבים רפואיים. הרכב יועמד לשימוש בני משפחתו, אשר יוכלו להסיעו לטיפולים ומעקבים רפואיים.

ב"כ המשיבה התנגד לבקשה כיון שעסקינן בעבירה חמורה, הפנה לתיק החקירה וטען כי נהיגת המבקש נעשתה בידעתו ובהסכמתו של בעל הרכב, אשר לא עשה כל שביכולתו למנוע את העבירה ובמקרה זה יש להעדיף את האינטרס הציבורי על שיקולי המבקש.

בהעדר מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה, אסתפק בהפניה לתוצאות בדיקת הנשיפון שהראתה "נכשל", לפלט תוצאות בדיקת הינשוף שהצביעה על ריכוז של 385 מק"ג אלכוהול בליטר אויר נשוף, לבדיקת הכיול היומית ול"דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות" ממנו עולה כי מפי המבקש נדף ריח חזק של אלכוהול, התנהגותו רדומה, התנדנד בעמידה ובהליכה ולא הצמיד עקב לאגודל. המבקש עמד בהצלחה במבחן הבאת האצבע לאף והתרשמותו הכללית של השוטר היתה כי הנהג נראה תחת השפעת אלכוהול בינונית.

בתגובתו לדו"ח, ב"תחקור חשוד" ובשימוע, הכחיש המבקש כי שתה אלכוהול וטען כי שתה שוקו בלבד. בניגוד לאמור, במהלך עדותו בבית המשפט במסגרת הדיון בבקשה, הודה המבקש בשתיית "קצת" אלכוהול, נתון המהווה חיזוק לראיות התביעה.

לאור המפורט לעיל, קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירה של נהיגה בשכרות.

נהיגה בשכרות הנה עבירה המהווה סיכון ממשי לשלומם וביטחונם של המשתמשים בדרך ולא אחת מהווה גורם לתאונות דרכים קשות. הנוהג בשכרות, נתון במצב מנטאלי השולל ממנו שליטה מקסימאלית ברכבו ובתגובותיו הגופניות ומכאן מסוכנותו.

במקרה דנן, נהג המבקש ברכב כשבגופו ריכוז של 385 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף. מדובר בכמות אלכוהול גבוהה המשקפת מסוכנות לשלומם ובטחונם של עוברי הדרך.

המבקש 2 נוהג משנת 2006 ולחובתו 6 הרשעות קודמות, שלוש מתוכן בגין פקיעת רישיון רכב, והאחרות בגין אי ציות לתמרור, חציית שטח הפרדה ע"י רכב ונהג חדש ללא תוית.

המבקש 1 הנו נהג חדש, שקיבל רישיונו בשנת 2011 ולמרות הותק הקצר שצבר בנהיגה, כבר זקף לחובתו הרשעה אחת בגין נהיגה כשרשיון הרכב פקע ונדון לפסילה על תנאי וקנס.

על פי סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם בעל הרכב לא ידע או שלא נתן הסכמתו לכך שהנהג ינהג ברכבו או שהנהג פעל בניגוד להוראות המבקש והמבקש עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

ב"כ המבקש 2 טען כי המבקש 1 לא ידע שהמבקש 2 יסע ברכב לבילוי בטבריה ולא אישר לו לנסוע ליעד זה. בגין האמור ביקש כי אקבע שהמבקש 1 לא ידע ולא נתן הסכמתו לכך שהמבקש 2 ינהג ברכבו.

לא אוכל לקבוע כמבוקש נוכח עדותו של המבקש 2 במסגרת הדיון בבית המשפט בה הודה כי המבקש 1 מסר לידיו את הרכב, בידיעה וברשות:

ש. מאיפה לקחת את הרכב?

ת. מבעל הרכב. מהכפר. מהבית שלו".

לא נטען בפניי בכתב או בעל פה כי בעת מסירת הרכב לידי המבקש 2, הזהיר בעל הרכב את המבקש 2 לבל יבצע עבירות בעת השימוש ברכבו ולבל ינהג כשהוא שיכור, וזאת ללא כל קשר ליעד הנסיעה.

לא זו אף זו, בעוד המבקש 2 טען בעדותו בבית המשפט כי נטל את הרכב מן המבקש 1 לצורך בדיקה רפואית חד פעמית ביום האירוע, הרי שב"כ המבקש 2 טען כי בעל הרכב נתן למבקש רשות להשתמש ברכב "בעיקר לצורך מעקב וטיפולים רפואיים וגם לשימוש פרטי במצב הנתון של המשפחה עקב המצב הרפואי".

בנסיבות שנטענו ע"י ב"כ המבקש 2, כאשר ברור היה למבקש 1 כי הרכב ימסר לא רק לבדיקה רפואית חד פעמית אלא גם "לשימוש פרטי" מתמשך, גוברת אחריותו להזהיר את הנוהגים ברכבו לבל ינהגו בשכרות. משלא עשה כן, לא מילא אחר דרישות סעיף 57ב(ב) לפקודה.