ש. שלמה רכב בע"מ נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ

פסק דין

מונחת בפני תביעה שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 3.8.2011 בתל-אביב, ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

העיד בפני עת/1 (להלן: "עת/1") שהינו בעלה של נהגת רכב התובעת שנכח ברכב בעת קרות התאונה. כמו כן, העיד עה/1 (להלן: "עה/1") שהינו נהג האוטובוס שבבעלות הנתבעת (להלן: "האוטובוס").

על מנת לסבר את האוזן, נהגת רכב התובעת לא התייצבה למתן עדות על מנת למסור גרסתה, והובא בפני שזאת מפאת מחלת בתה, אולם לא הוצגה כל אסמכתא, ואף לא הוגשה בקשה לדחיית מועד הדיון.

לגופו של עניין, אין חולק כי ארעה תאונה בין שני כלי הרכב, אך יש חולק באשר לנסיבות קרות התאונה.

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעת, עת נהגת רכבה נסעה בנתיב השמאלי באיטיות, סטה עה/1 מנתיב התחבורה הציבורית הימני אל עבר הנתיב השמאלי.

זאת ועוד, לשיטתו עה/1 ברח מהמקום מבלי להשאיר פרטים, אולם עת/1 הספיק לרשום את מספר הרישוי של האוטובוס.

לטענתו, גרסת עת/1 הגיונית וסבירה יותר מגרסת עה/1, הגם שתמונות הנזק תומכות בגרסתו.

לטענת ב"כ הנתבעת, עה/1 היה בנתיב הימני, לפתע שמע חבטה באוטובוס, הביט במראה השמאלית והבחין כי רכב התובעת פגע בו בחלקו השמאלי האחורי.

לטענתו, נהגת רכב התובעת לא התייצבה לדיון, נשמעה אך עדותו של עד שנכח ברכב, ולפיכך לא ניתן להסתפק בעדות זו.

למעלה מכך, תמונות הנזק לא תומכות דווקא בגרסת התובעת.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – מי אחראי לקרות התאונה – מי מהנהגים סטה לעברו של מי?

אקדים ואומר, שלאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, החלטתי לדחות את התביעה.

בקליפת אגוז, במשפט האזרחי השתרש הכלל – "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו.

על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו.