ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' גויטע

פסק דין

בפני תביעת שיבוב.

התובעת, חברת ביטוח, טוענת כי שילמה למבוטחה, במסגרת פוליסת ביטוח רכב (להלן: "הפוליסה"), בעקבות תאונת דרכים שארעה ביום 30.01.12 בה היה מעורב גם רכב הנהוג על ידי הנתבע (להלן: "התאונה"). לטענת התובעת, אחראי הנתבע לתאונה.

התובעת טוענת, כי התאונה התרחשה עת נסע מבוטחה בחדרה, עצר בעקבות הרכב שלפניו, ואז פגע בו רכב הנתבע מאחור כתוצאה מאי שמירת מרחק, והדף אותו לעבר הרכב שלפניו.

הנתבע טוען מנגד, כי נסע מאחורי הרכב המבוטח, ראה את הרכב המבוטח פוגע ברכב שלפניו, ולכן בלם את רכבו ונעצר קרוב לרכב המבוטח מבלי לפגוע בו.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, אני מקבלת את התביעה.

האחריות לתאונה

אני מאמינה לעדות העדים מטעם התובעת, נהג הרכב המבוטח ואחיו שהיה ברכב בעת התאונה והיה עד לה. עדויותיהם היו רציפות, הגיוניות ומהימנות עליי, והן התיישבו זו עם זו. לרושם המהימן שהותירו העדים בעדותם בפני, מצטרפת העובדה כי עדויות אלה נטולות כל אינטרס בתוצאות ההליך.

עדות הנתבע, לעומת זאת, העלתה תמיהות רבות.

הנתבע העיד כי ראה את התאונה בעודו 20-30 מטר מאחורי הרכב המבוטח (עמ' 8 שו' 9; עמ' 9 שו' 28), מרחק שהיה מותיר דיי זמן לבלום על מנת שלא לפגוע ברכב המבוטח, אלא אם כן נהג במהירות גבוהה מדי ו/או לא בלם את רכבו בזמן. לכן לא ברור כיצד נעצר הנתבע אך סנטימטרים ספורים מהרכב המבוטח (עמ' 9 שו' 13). הסבריו אודות הגשם (עמ' 9 שו' 24) ובלימת החירום (עמ' 9 שו' 29) אינם מתיישבים עם המרחק לו הוא טוען שהיה בינו לבין הרכב המבוטח ועם מהירות נסיעה של 20 קמ"ש בה טוען כי נהג (עמ' 9 שו' 27).

טענת הנתבע, לפיה כלל לא פגע ברכב המבוטח, אינה מתיישבת עם אישורו לעובדה כי הוא החליף פרטים עם המבוטח ועם הרכב שעמד לפני הרכב-המבוטח. לא מצאתי בהסברו כי לא רצה להתווכח עמם משום הסבר מניח את הדעת להחלפת הפרטים – אלא ראיה לכך שהיה מעורב בתאונה (עמ' 8 שו' 31).

הגב' צביה, שהעידה מטעם הנתבע, טענה כי שלושת הרכבים עצרו בצד לצורך החלפת פרטים – עוד בטרם שהיה כל דיבור ביניהם (עמ' 12 שו' 22-24) וכי הם נעמדו בסדר הפגיעות בין הרכבים (עמ' 12 שו' 25-26), כך שברור כי הנתבע עצר מיוזמתו לצורך החלפת פרטים משהיה לו ברור כי רכבו היה מעורב בתאונה.

הגב' צביה, העידה כי הנתבע לא טען שאינו קשור לתאונה (עמ' 12 שו' 29-30).

ואכן בהמשך עדותו הודה הנתבע כי יצא מהרכב וראה שריטה על הרכב המבוטח ולכן יתכן כי נגע ברכב המבוטח, וכי היה מוכן לשלם 100 ₪ בגין שריטה לרכב המבוטח על מנת להימנע מהגעה לבית משפט (עמ' 9 שו' 1-2, 4-5, 9). עדות זו של הנתבע מובילה למסקנה כי רכבו פגע ברכב המבוטח, שכן אין כל הסבר הגיוני אחר להחלפת פרטים עם הרכבים הנפגעים בתאונה.

הנתבע טען תחילה כי הרכב המבוטח והרכב שלפניו המשיכו לנסוע אחרי התאונה (עמ' 8 שו' 11-13, 25, 27), ורק לאחר שנשאל על כך מספר פעמים שינה גרסה וטען כי הרכב המבוטח הדף את הרכב שלפניו (עמ' 8 שו' 29; עמ' 9 שו' 17, 21).

עדותו עומדת בסתירה לעדות הגב' צביה כהן שהעידה כי רכבה לא נהדף קדימה (עמ' 12 שו' 20).

בנוסף לנתבע, העיד אביו, ואולם אביו כלל לא היה עד לתאונה ולכן אתייחס לעדותו בפרק הנוגע לגובה הנזק בלבד.

מטעם הנתבע אף העידה נהגת הרכב שנסע לפני הרכב המבוטח, צביה כהן. ואולם מעדותה לא ניתן ללמוד על נסיבות הפגיעה בין הרכב המבוטח לבין הנתבע, שכן הגב' צביה העידה כי אינה יודעת מה אירע בין שני רכבים אלה (עמ' 11 שו' 21). לגבי נסיבות התאונה, אישרה הגב' צביה כי התאונה ארעה לפני מעבר חציה הנמצא על פס האטה (עמ' 12 שו' 1) – כפי שטענו עדי התובעת (עמ' 6 שו' 10-11; סע' 2(1) לתצהירי מר עידו לוי ומר רון לוי).

ודוק, לא מצאתי בהבדל בין עדות הגב' צביה כי לא הייתה בעצירה מוחלטת בעת התאונה, לבין עדויות התובעת כי היא הייתה בעצירה, משום סתירה הפוגעת בטענותיהם. זאת, בייחוד נוכח טענתה כי נסעה במהירות 20 קמ"ש, לפני בית ספר, ולפני מעבר חציה הנמצא על גבי פס האטה (עמ' 11 שו' 28-29; עמ' 12 שו' 1).

אף בעדות הגב' צביה כי שמעה מכה אחת במהלך התאונה (עמ' 12 שו' 8), לא מצאתי כדי לסתור את טענות עדי התובעת, מאחר שגם הם טענו למכה אחת ברכב שלפניהם – לאחר שרכבם נהדף לעברו מהמכה שקיבל מרכב הנתבעים.