ש.ג תפעול אפק בע"מ נ' עיריית שפרעם

החלטה

בפני בקשת הנתבעת לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת בגין התביעה נשוא הליך זה.

התנצלותי בפני הצדדים על כך שרק כעת ניתנת ההחלטה בבקשה אשר הוגשה, כמו גם התגובה לה, לפני זמן רב, אולם תשומת לבי הוסבה אליה רק לקראת ישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפני ביום 5.12.13.

בבקשת הנתבעת, אשר נסמכה על הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, נטען כי סיכויי התביעה נמוכים שכן מדובר בתביעת סרק לטעמה. טענתה המרכזית של הנתבעת כנגד חיובה בהחזר הכספים שהתובעת תובעת את החזרתם מהנתבעת, שולמו על חשבון חובות בגין ניהול בית מטבחיים שהצטברו במשך שנים ארוכות בהן אביו של בעל המניות בתובעת, ניהל את בית המטבחיים שבבעלות הנתבעת, באמצעות חברות שונות שהקים לצורך כך, ואשר צברו חובות עתק כלפי הנתבעת. לטעמה של הנתבעת, גם באם תוכיח התובעת כי ראש העיר דאז, מר יאסין עורסאן, הבטיח למי מטעמה כי תקבל לידיה את ניהול בית המטבחיים וכנגד הבטחה זו שולמו הכספים בעברו דמי השכירות (הבטחה שלא מומשה בסופו של יום), הרי שאין להבטחה כזו כל תוקף ואין לראות בכספים ככאלו ששולמו על בסיסה.

טענתה הנוספת של הנתבעת הינה כי התובעת הינה חברה ריקה מתוכן, אשר הוקמה בפועל על ידי אביו של בעל המניות בה, מר סלמאן שופניה, וזאת כל מנת לקבל לידיו את ניהול בית המטבחיים חרף החובות שצברו חברות אחרות בבעלותו, או בבעלות בני משפחתו, אשר ניהלו את בית המטבחיים בעבר ו/או נשאו בתשלום החובות בגין ניהולו בעבר. משכך, וחרף הכלל בדבר אי חסימת דרכו של בעל דין לקבל יומו בבית המשפט בשל קושי כלכלי, יש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעת.

מענין שהנתבעת לא הפנתה כלל להוראת סעיף 353א' לחוק החברות, אלא מי שעשתה כן היא דווקא התובעת, אלא שלטעמי הסתמכות התובעת על הוראה זו מצויה בעוכריה, שכן בניגוד לדין החל על פי תקנה 519 לתקסד"א הנוגע לתובעים בשר ודם (לגביהם חל הכלל שאין לחייבם בערובה להוצאות מחמת עוניים בלבד, שכן יש בכך פגיעה בזכות היסוד של גישה לערכאות), הרי שסעיף 353א' הופך את היוצרות וקובע את הכלל לפיו לגבי חברה, מעצם מהותה כאישיות משפטית "פיקטיבית", "קיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות הענין, טעמים לסתור" (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647 (1990); רע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נ' אורי ניב ואח', פ"ד נד(2) 845 (2000)).

מכאן, שהוראת סעיף 353א' מטילה על החברה התובעת את נטל השכנוע כי אין מקום להטיל עליה חיוב במתן ערובה, בדרך של הבאת נתונים, המצויים בידיעתה בלבד, באשר ליכולת הפרעון שלה ואיתנותה הכלכלית. במקרה דנן התובעת לא הביאה בדל ראיה לכל אלו, ועל אף עמידתה על טענתה, המצויה בבסיס התביעה, כי יש לראות בה אישיות משפטית נפרדת מהחברות שבבעלות מר סלמאן שופניה ואין מקום לזקוף לחובתה את חובותיו של הלה בגין ניהול בית המטבחיים, לא הובא בדל ראיה המראה שאכן יש לתובעת "חיות" משל עצמה מעבר ל"מעטפת" של חברה בע"מ. יתירה מכך, עמדתה זו של התובעת, עומדת בניגוד למצגים חוזרים שהציג מר סלמאן שופניה כלפי הנתבעת במהלך הליכי המכרז לניהול בית המטבחיים.

מעבר לנדרש, ועל אף שקיים קושי לאמוד את סיכויי התובענה בשלב זה ואין מקום לקבוע, כטענת הנתבעת, שסיכוייה קלושים ביותר או שמדובר בתביעת סרק, אציין, כפי שגם ציינתי, בזהירות הראויה, בפני הצדדים במהלך ישיבת קדם המשפט שהתקיימה לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, כי אי הגשת תצהירו של מר סלמאן שופניה, שניהל את כל המהלכים מטעמה של התובעת אל מול הנתבעת, בהחלט מעיב על סיכויי התובענה להתקבל, חרף העובדה שצורף תצהירו של ראש העיר לשעבר התומך בגרסת התובעת.

לאור כל האמור לעיל, אני מוצאת לנכון לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת בגין הליך זה, שהינו תביעה כספית על סך של מעט יותר מ-105,000 ₪, בסך של 15,000 ₪.

הערובה תופקד בקופת בית המשפט בתוך 30 יום שאם לא כן התובענה תמחק תוך מתן זכות טיעון לצדדים בנוגע להוצאות.

ניתנה היום, אא' שבט תשע"ד, 02 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: