אבו עמאר נ' מדינת ישראל

בפני בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב אשר ניתנה כנגד רכבה של המבקשת לאחר שאדם אחר (אשר אינו מוכר לה) נהג ברכבה בנסיבות שיפורטו להלן:

בהתאם לתיאורה של המבקשת, היה מצוי דרך קבע בידי בן זוגה (שאינו מורשה לנהיגה) מפתח רזרווי של הרכב המצוי בבעלותה וזאת כדי שיוכל להכניס ולהוציא דברים מהרכב גם בהעדרה.

במשך שנתיים התקיים המצב המתואר לעיל מבלי שבוצעה ברכב זה כל נהיגה זולת המבקשת עצמה אשר עושה שימוש ברכב כדי להגיע ללימודיה (המבקשת לומדת הוראה).

בן זוגה של המבקשת, ללא ידיעתה וללא הסכמתה העביר את הרכב לאדם אשר אינו מוכר למבקשת, ובדיעבד התברר כי אדם זה בלתי מורשה לנהיגה.

בנסיבות המתוארות לעיל, ניתנה כנגד הרכב הודעת איסור שימוש.

ב"כ המדינה התנגדה לבקשה וטענה כי עצם מסירת המפתחות לבלתי מורשה מייצרת פוטנציאל לביצוע העבירה שהתבצעה בסופו של יום.

לעמדת המדינה יש להשאיר את איסור השימוש על כנו, הגם שעובדתית קשר הנוהג ברכב עצמו לבן זוגה של המבקשת ללא כל זיקה למבקשת עצמה כמי שהתירה את הנסיעה.

בהתאם לסעיף 57 ב(ב) בפקודת התעבורה, די כי יראה אדם שרכבו נלקח ממנו ללא ידיעתו וללא הסכמתו כדי שבקשתו תתקבל.

בפרשה שבפני, לו בן זוגה של המבקשת היה נוהג ברכב, או אז הבקשה הייתה נדחית. אך כאשר בן הזוג העביר את מפתחות הרכב לצד ג' ללא ידיעתה וללא הסכמתה של המבקשת, הרי שהתמלאה ההגנה של סעיף 57 ב(ב) באופן מלא.

שאלת הציפיות של המבקשת ביחס לבן זוגה אינה חלק מן ההגנה שבחוק.

עובדתית הגיע הרכב לידיו של אדם ללא ידיעתה וללא הסכמתה של המבקשת ובנסיבות אלה דין הבקשה להתקבל.

אין זה סביר בעיני כי המבקשת "תשלם את מחיר" התנהגות בן זוגה אשר בוודאי יועמד לדין בגין עבירה בניגוד לסעיף 10(ב) בפק ' התעבורה חוץ מהעמדתו לדין של הנהג עצמו לפי סעיף 10(א) בפקודה.

הודעת איסור השימוש ביחס לרכב מ.ר 4668560 בטלה בזאת.

רכב זה יושב למבקשת כנגד תשלום הוצאות אחסנתו והצגת החלטה זו.