ירדן נ' מדינת ישראל

בפני בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב מסוג אופנוע אשר הוטלה על הרכב נשוא בקשה לאחר שהמבקש 1 נהג ברכב זה בעודו בלתי מורשה לנהיגה בכלי רכב מסוג זה (למבקש 1 רישיון מדרגה A1 בעוד לאופנוע בו נהג (1000 סמ"ק) נדרש רישיון מדרגה A.

אין חולק כי המבקש 1 נהג בכלי הרכב נשוא הבקשה וכי הוא אינו מורשה לסוג רכב זה מבחינת דרגת רישיונו.

המבקש 1 לא התייצב לדיון בפני ואילו המבקשת 2 לא התייצבה (שכן עברה ניתוח בגבה לפני מספר ימים ואין היא יכולה מבחינת מצבה הגופני להתייצב).

ב"כ המבקשים טען כי המבקשת 2 מסרה את הרכב למר חורש (בנה שהתייצב לדיון בפני) והוא אשר מסר רכב זה למבקש 1 ללא ידיעתה וללא הסכמתה של המבקשת.

בנה של המבקשת 2 התייצב לדיון בפני ותיאר את נסיבות האירוע בהן הוא החליט על דעת עצמו למסור את רכבה של אמו למבקש 1 מתוך הנחה שגוייה (לטענתו) לפיה הוא מורשה לנהיגת כלי רכב זה.

אין חולק כי כנגד מר חורש לא הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה לפי סעיף 10ב בפקודת התעבורה מה שמשאיר את שאלת ההתרה כנושא פתוח שכן לא ברור מדוע בנסיבות בהן מוסר לכאורה בעל חזקה רכב את הרכב לבלתי מורשה בו, נמנעת המשטרה מהגשת כתב אישום כנגדו.

אין לבית המשפט ראיות ברורות ביחס לשאלת הידיעה או אי הידיעה של בעלת הרכב על העברת רכבה לאחר זולת עדותו של מר חורש.

עובדתית המבקשת לא התייצבה לדיון (בשל מצבה הגופני לאחר ניתוח) , כך גם לא התייצב הנהג בפועל באופנוע, ובית המשפט נתר במצב של עמימות ככל שהדבר קשור להוכחת ההגנה הנטענת.

בחינת הנסיבות הנטענות על ידי ההגנה, מעבר לאי הוכחתה גם על ידי בעלת הרכב, אינן מקימות בעיני את ההגנה לטובת המבקשת ואסביר את דברי.

סעיף 57 ב (ב) (1) קובע כי הודעת איסור שימוש תבוטל אם נלקח רכב מבעליו ללא ידיעתו וללא הסכמתו.

המחוקק אינו קובע כי מסירת רכב לאדם (בהסכמת הבעלים) והעברתו לאחר על ידי אותו אדם (ללא קבלת רשות הבעלים) מקימה את ההגנה ומחייבת את ביטול איסור השימוש.

נכון כי בעבר ניתנו החלטות המרחיבות את ההגנה הקבועה בסעיף 57 ב(ב)(1), ואודה כי גם החלטות של מותב זה פעלו ברוח זו, אך מצב זה יצר "מדרון חלקלק" במסגרתו נהגים רבים מאד שביצעו עבירות חמורות עם רכבים טענו כי הרכב לא נמסר להם ישירות מבעליו אלא לצד ג' תמים והוא אשר מסר הרכב להם, מה שאפשר לבעל הרכב את קבלתו לידיו תוך הפעלת ההגנה שבחוק, לדעתי בניגוד גמור לכוונת המחוקק.

אין אני רומז לטענות שקריות אשר הופנו לבית המשפט במקרים אחרים כדי להפעיל ההגנה הקבועה בחוק, אלא קובע כי הפרשנות המרחיבה לחוק יצרה מצב של ריחוק ממשי בין כוונת המחוקק המקורית בהגנה שחוקקה (והיא הגנה על בעל רכב מפני מקרה של גניבת הרכב וביצוע עבירה על ידי הגנב) ובין המצב שנוצר בו הפרשנות המרחיבה של ההגנה מאפשרת לבעל הרכב את קבלתו גם בסיטואציה שאינה ברורה מתוך ההגנה כפי שחוקקה במקור.

אני סבור כי הגיע העת לפרשנות דווקנית ומצמצמת של ההגנה הקבוע בסעיף 57 ב(ב)(1) ולפיה רק אם יוכח כי רכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו (כלומר עבירת גניבה או שבל"ר) או אז תחול ההגנה.

סיטואציה בה בעל רכב מוסר את רכבו לאחר מרצונו וזה מחליט להעביר הרכב שוב (ללא קבלת רשות הבעלים) לאחר, אינה מקימה את ההגנה הקבועה בחוק, אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות.