"ש 4777-05-16 קווים תחבורה ציבורית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל

לפני בקשה להחזרת רכב תפוס.

1.המבקשת 1 ( להלן: "המבקשת") היא בעלים של אוטובוס אשר נהגו היה מעורב בת"ד קטלנית. בעקבות זאת נתפס האוטובוס והוא מוחזק בידי משטרת ישראל. המבקשת פנתה למשטרה בבקשה להחזרת האוטובוס. בפעם הראשונה נענתה כי החקירה טרם מוצתה והאוטובוס מוחזק על מנת לקדם טענה אפשרית של הנאשם בנוגע למצב האוטובוס עובר לתאונה. בפעם השנייה נענתה המבקשת כי השבת האוטובוס מותנית בוויתורה על כל טענה ראייתית או אחרת בקשר עם החזרת האוטובוס. המבקשת לא השלימה עם תנאי זה והיא הגישה בקשה זו בגדרה נטען כי משמוצתה החקירה, ככל שהיה בכך כדי להוות מקור חוקי להמשך תפיסת האוטובוס, הרי כיום עם סיום החקירה אין למשטרה סמכות להוסיף ולהחזיק באוטובוס ויש להשיבו למבקשת, מה עוד שהמבקשת מוכנה לעשות כל שיידרש על מנת לשוב ולהעמיד את האוטובוס לרשות החוקרים היה והדבר יידרש.

2.ב"כ המשיבה טוענת כי חקירת המשטרה טרם הסתיימה וכי על פי הנחיית הפרקליטות, אין מקום להורות על השבת האוטובוס למבקשת.

3.במסגרת הדיון עוררתי מיוזמתי את השאלה כלום בימ"ש זה מוסמך לדון בבקשה. המשיבה סבורה כי התשובה לשאלה זו שלילית בעוד המבקשת סבורה כי התשובה חיובית ומביאה לראיה שתי החלטות שניתנו בבימ"ש ובבימ"ש לתעבורה בירושלים.

דיון

4.סעיף ההגדרות בפסד"פ מגדיר את "בית המשפט" המוסמך להפעיל ביקורת שיפוטית בסוגיית התפיסה כבית משפט שלום ( כל עוד לא הוגש כתב אישום) או בית המשפט שאליו הוגש כתב האישום. במקרה זה אין חולק כי כתב האישום טרם הוגש ומטיעוני הצדדים לא ברור על פי איזה מקור סמכות נתפס האוטובוס מלכתחילה. ברם, משקו הטיעון של המבקשת נסמך כולו על הוראות הפסד"פ אין מנוס מלהידרש לעניין זה בעיקר.

5.לטעמי בימ"ש זה איננו מוסמך להפעיל ביקורת שיפוטית על הליך התפיסה מקום בו טרם הוגש כתב אישום. הדין קובע כי בית המשפט המוסמך הוא "בית משפט השלום" ואילו בית משפט זה הוא "בית משפט השלום לענייני תעבורה" ( ראו למשל סעיף 26 (ג) לפקודת התעבורה). זאת ועוד, בהיבט האישי, מותב זה איננו שופט שלום אלא שופט תעבורה ובסעיף 26 (א) נערכה הבחנה ברורה בעניין זה וכך נקבע: "מי שכשיר להתמנות לשופט בית משפט שלום לפי סעיף 4 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט), כשיר להתמנות לשופט תעבורה." צא ולמד כי שופט תעבורה אינו שופט שלום במובנו של החוק המסמיך אלא שופט בעל סמכויות מצומצמות יותר, כפי הקבוע בפקודת התעבורה.

6.מעבר לנדרש אציין כי ההחלטות שצירף ב"כ המבקשת בטיעון משלים בכתב אין בהן כדי לשנות ממסקנה זו בדבר היעדר סמכותי להידרש לבקשה. בה"ת (ת"א) 1938-07-14‏ ‏ טל שחם נ' מדינת ישראל קבע בית המשפט כבר בפתיח להחלטה כי הדיון נערך על פי חוק הפיקוח על מוצרים ושירותים ולא על פי הפסד"פ. יצוין כי סעיף 25 לפקודת התעבורה מסמיך במפורש את בית המשפט לתעבורה לדון, בין היתר, בעבירות "על חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957, ועל התקנות והצווים שניתנו על פיו, הנוגעים לתעבורה ולכלי רכב". ( ההדגשות אינן במקור). החלטתו של בימ"ש לתעבורה בירושלים ב ה"ת (י-ם) 4100-06-15‏ ‏ איאד אעביד נ' מדינת ישראל ניתנה אמנם על פי סעיף 34 לפסד"פ אך בית המשפט ציין באותו עניין כי נתונה לו סמכות מקבילה לדון בעניין מכוח סעיף 57 לפקודת התעבורה וכי הכלל בעניין זה, כפי שנקבע בב"ש (ב"ש) 22261/09 ריבוח נ' מדינת ישראל, הוא כי " לא הוגבלה סמכות המשטרה לתפיסת כלי רכב ויש לה סמכות לתפוס כלי רכב מכוח שני הסעיפים, ואולם ההבדל נעוץ ברקע ששימש תפיסה זו: כשהמדובר בעבירת תעבורה, הרי שמקור הסמכות הוא סעיף 57 לפקודת התעבורה והיא מוגבלת כאמור אך לעבירות המנויות בתוספת השביעית, זאת על רקע המפורט לעיל, בעוד שאם המדובר בעבירה פלילית אחרת, מקור הסמכות הוא בסעיף 32 לפסד"פ." לפיכך, נראה כי לכאורה היה בימ"ש בפרשת אעביד מוסמך לדון לעיצומו של עניין בבקשה אולם בהתבסס לכאורה על מקור סמכות שונה. בענייננו, עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, ככל שזו העבירה המהווה בסיס להליכי החקירה, אינה מנויה בתוספת השביעית לפקודת התעבורה ועל כן ספק אם קיים מקור סמכות מקביל להידרש לסוגיית תפיסת האוטובוס.

7.על רקע כל האמור, ומבלי לנקוט עמדה לגופן של טענות הצדדים מזה ומזה, מצאתי לקבוע כי אינני מוסמך לדון בבקשה.