ש 13205-04-16 סודרי ואח' נ' מעלות הנביאים בעמ ואח'

1. עיינתי.

2. אין מקום לבקש סעד זמני החופף במהות הסעד שאמור להתבקש בהליך העיקרי שטרם הוגש. תביעה לשיפוצים ותיקונים לפי פרק ה' של חוק הגנת הדייר הנה תובענה שאמורה להיות מוגשת כהליך עיקרי. הבעיה אינה בכותרת הזהה רעיונית של מתן צו עשה לביצוע תיקונים (כך למשל ניתן לבקש צו מניעה זמני לשימור מצב עד להכרעה בתביעה העיקרית שעניינה צו מניעה קבוע) , אלא בחפיפת הסעדים המהותית , באופן שהיענות לסעד הזמני תייתר ותשיג יעדה של ההליך העיקרי שכאמור לא הוגש כלל.

מדובר בצו עשה שממילא ניתן, כסעד זמני, רק במקרים נדירים ודחופים, וכאן אין לתתו שכן הוא לא נועד לשמר מצב עד להכרעה בתביעה העיקרית, בניגוד לתורת הסעדים הזמניים, אלא משיג יעדו של ההליך העיקרי ומייתרו.

3. לא הוגשה כאמור תובענה עיקרית, והבקשה לסעד זמני נסרקה בכפל, פעם לתיקיית בקשות ופעם לתיקיית כתבי טענות. במהות – לא מדובר כאמור בשגגה.

4. יוער גם אם יתקבל הסעד – התיקון אינו כזה המבוצע בן יום. הסעד המבוקש הנו למתן צו לתיקונים לשם הכרזת צו הסרת סכנה ממבנה, שלטעמם של המבקשים יכול והיה מסוכן כבר ב 2012, עת החלו המשיבים לבצע עבודות שלטעמם של המבקשים גרמו להרס ולהחמרת הסכנה. אם יש הצדקה לתן הצו, יבוצעו התיקונים ממילא לא בפרק זמן קצר.

למותר לציין כי בנסיבות אלה גם פועל לחובת המבקשים נושא השהוי. לפחות מ 2012 נודע שהוציא הנדס העיר צו הסרת סכנה. אין להגיש בקשה לסעד זמני כדי להקדים הדיון בתביעה העיקרית (יוער כי הוגשה לאחרונה תביעת פינוי כנגד המבקשים בטענת נטישה ואי תשלום דמי שכירות. תביעה מקבילה זו בודאי לא היא שתקבע את מידת הדחיפות בהליך זה, ובשונה מטענת נטישה שמעלה לעתים בעל בית בהליך של העברת זכות – כאן הדברים אינם כרוכים משפטית זה בזה, גם אם יכול ויש להם נפקות מעשית וטקטית זו או אחרת, ואיני קובע מסמרות). יצוין כי במקרה זה, מעיון בכתבי ההגנה שצורפו בתביעות הפינוי עולה שמדובר במושכרים עסקיים שאין בהן נוכחות פיסית ברצף, ולא בדירות מגורים מאוכלסות. וצו הסרת הסכנה נודע כזכור עוד מ 2012. מכל מקום, גם לו בדירת מגורים עסקינן, לא צו זמני זה או אחר הוא שיוכל לזרז אמפירית נושא התיקונים, וקודם יש לברר מה וכיצד יש לתקן, גם אם היה ניתן צו זמני, שבפועל אינו זמני כלל. זו שאלה שבמומחיות. נדרשת הרי חוו"ד, תכנית בצוע, כתבי כמויות וכו'. ולמרות שלא בשאלה של אשם עסקינן, ממילא מובן שמבנים אינם הופכים לרעועים בן יום, ויכול דייר מוגן לפנות במהלך השנים לביה"ד לשכירות , ככל שסבור הוא שבעל הבית מזניח חובתו לתקן, על מנת שיינתן צו המחייב בתיקון. במקרה כזה כמובן יש חובת השתתפות של הדייר המוגן בעלות התיקונים. אין חובה לחכות להכרזת מבנה מסוכן, ולא להמתין 3-4 שנים לאחר שהוצא צו הסרת סכנה, כדי לפנות לביה"ד לשכירות.

5. סוף דבר: איני רואה טעם במחיקת ההליך כמות שהוגש, ואסתפק בהבהרה שאתייחס אליו כאל הליך עיקרי, ולא כאל בקשה לסעד זמני. כעולה מכתב התביעה בהליך המקביל שהוריתי על המצאתו, אוחזים המשיבים בחוו"ד קונסטרוקטור שאין כדאיות בתיקון, לאור בעיות קונסטרוקטיביות יסודיות, וההמלצה היא להרוס. כדי לחסוך תקלה ומחלוקת אציין כי הליך של הריסה לשם הקמה מחדש או תיקון יסודי, משעה שיש במבנה דייר מוגן שמבוקש לפנותו לשם ביצוע ההריסה, אינו בסמכות ביה"ד לשכירות. הוא מוסדר בסע' 131(10) של חוק הגנת הדייר. הערכאה שלה הסמכות העניינית הנה אז בימ"ש השלום, היות ומדובר בהליך יזום על ידי בעל הבית שמטבעו כרוך בסעד של פינוי שאינו בסמכות ביה"ד. ממילא נדרש אז גם היתר הריסה ובניה, והודעה בכתב לדייר המוגן על נכונות להעמיד סידור חלוף, כאמור בסע'.

מאידך , גם בהנחה שכדאי יותר להרוס (ואיני קובע מסמרות) אין הדבר מונע בהכרח מסלול של תיקונים בביה"ד לשכירות. יוכלו הצדדים לטעון בענין זה.