ש' גלעד נויטל: גזר דינו של יהושוע ויטה והחלטה על עיכוב ביצוע

נאשם 1 (להלן - הנאשם) הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בשלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, נשוא אישום שני בכתב האישום המתוקן. הנאשם זוכה מהעבירה של לקיחת שוחד שבאישום ראשון. [נאשם 2 זוכה מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום - מתן שוחד, ואיסור הלבנת הון (אישומים 1 ו-3); ראה, בפרטות, בהכרעת הדין, מיום 31.10.11].

עתירות הצדדים לעונש: התביעה - מאסר בבית הסוהר, מאסר על תנאי, וקנס. ההגנה - ביטול הרשעת הנאשם וביצוע של"צ, ולחלופין, אם ההרשעה תישאר על כנה - קנס, ומאסר על תנאי.

הראיות לעונש:

1. ראיות התביעה: מכתב מיום 2.2.11 - ת/1, ממר יעקב ברגר, המשנה לנציב שירות המדינה, לנאשם, בענין סיום העסקתו של הנאשם בשירות המדינה, בהתאם לתנאים שפורטו במכתב.

2. ראיות ההגנה: א. עדותו של פרופ' ראובן צבי פויירשטיין (תמצית העיקר): הנאשם מתנדב במכון פויירשטיין, והוא עבד ועזר בצורה נמרצת וחכמה. הנאשם גייס אנשים לעזרה למכון, זכה באמונם, היה מסור ואמפתי לילדים שהמכון מסייע להם, ולולא עזרתו המכון היה חייב לוותר על ילדים אלה. הנאשם הינו זמין ביום ובלילה, ועסק בעבודתו במכון באינטנסיביות (עמ' 6541-6543 לפר').

ב. עדותה של גב' זהבה אדירי (תמצית העיקר): בנה מטופל במכון פויירשטיין. הנאשם שימש למעשה כמנהל כספים בפועל. הנאשם סייע למכון ללא משוא פנים, וכל ענייני הכספים הופקדו בידיו. הם נעזרו ביכולת של הנאשם כרואה חשבון, והוא פעל במכון בשיטת עבודה מאד מקצועית. הנאשם מילא כל בקשה ברגישות ובמסירות, תוך מתן תשומת לב לילדים, ויש להם אמון מלא בו. הנאשם מנהל את נושא התרומות (בהיקף של כ-מיליון דולר) ומזרים את הכספים לנקודות הנכונות.

ג. הסניגור הגיש, בהסכמת התביעה (עמ' 6566 לפר'), את מכתבו מיום 3.2.11 לתובעת - נ/1, שבו הוא פירט את העקרונות שעל בסיסם ניתן להגיע מבחינת נאשם 1, להסדר טיעון בתיק זה.

ד. נ/2 - אסופת פרסומים עיתונאיים בהקשר לחקירה ולמשפט נשוא תיק זה [אם כי גם הנאשם עצמו התראיין לעיתון (ראה בסע' 540 סיפא, בהכרעת הדין; בעמ' 6567 לפר')]. 

הצדדים הודיעו לבית המשפט: הצדדים מסכימים לייתר את הדיון בעניין הטלת קלון בעניינו של הנאשם, בכפוף לכך שהנאשם יעביר מכתב לנציבות שירות המדינה ויצהיר לפרוטוקול בית המשפט את שנכתב בהודעת הצדדים מיום 24.11.11 (שם, בס' 1). נאשם 1 הצהיר (ראה: פר' מיום 11.12.11).

הטיעונים לעונש:

3. טיעוני התובעת לעונש (תמצית העיקר-ראה בע' 6544-6557 לפר', תוך שהיפנתה להכרעת הדין):

יש חומרה בעבירה של הפרת האמונים מצד עובד ציבור. יש חשיבות בהגנה על הערכים שמוגנים על ידי עבירה זו-טוהר השירות הציבורי,אמון הציבור בעובדי הציבור ותקינות עבודת המנהל. יש לקבוע תג מחיר גבוה ומרתיע על מעשי הפרת אמונים של עובדי ציבור (התובעת מפנה לע"פ 2144/11 מצא, בסע' 4). לכך יש להוסיף את הנסיבות הקונקרטיות שבהן נעברו העבירות בתיק זה. מעמדו של מי שמפר אמונים הוא נסיבה מחמירה בגזירת העונש (מפנה לדנ"פ 1397/03 שבס). את המעשים שבהם הורשע הנאשם הוא עשה בתפקידו כפקיד שומה גוש דן, אחד התפקידים הבכירים ברשות המס. הוא שימש דוגמא לכפופים לו, ואמור היה להקרין כלפי הציבור הרחב הוגנות ויושר. גם היה לו שיקול דעת בלתי מוגבל כמעט, וכוח אדיר להיכנס עמוק לכיסי האזרחים. על הנאשם היה לנקוט הקפדה יתירה בהתנהגותו. טען הנאשם שהתוצאה היא טובה וההסכמים הכניסו כסף למדינה, אך זה לא המבחן, הדרך היא הפסולה (התובעת מפנה לדברי בימ"ש המחוזי בגזר דינו בפרשת מצא). המטרה של גביית המס איננה מקדשת את כל האמצעים. בבסיס הרשעת הנאשם בשלוש העבירות עומדת העובדה שבמשך תקופה ארוכה הוא בחר להתעלם מניגוד עניינים חוזר ונשנה בו היה מצוי מול עורך הדין שייצג אותו בענייניו האישיים. די במצב דברים זה של ניגוד עניינים כדי לפגוע פגיעה מהותית בערכים המוגנים. בנוסף, הנאשם סטה סטייה גורפת ומהותית מן השורה. הנאשם לא הכין ניירות עבודה, לא תיעד את הפעולות והמו"מ שעשה, לא תיעד את שיקול הדעת שהוא הפעיל, לא בדק, ולא דרש מסמכים מבססים להצהרות הנישומים. כל אלה מערערים יחסי עבודה בסיסיים. זאת לא כל שכן שמדובר בצ'רנוי וגאידמק, שהם נישומים חריגים. סטיותיו הרבות של הנאשם מן השורה נבעו מניגוד העניינים בו הוא היה מצוי. מדובר בנסיבה משמעותית לעניין חומרת הפגיעה בערכים המוגנים בעבירת הפרת האמונים. עקב ניגוד העניינים הנאשם לא דיווח לממוניו על הטיפול בתיקים החריגים, לא שיתף אחרים, ומנע בקרה על החלטותיו. לא היה זה אירוע חד פעמי, אלא שורה של אירועים אשר לא נפסקו ביוזמתו של הנאשם. ניגוד העניינים חזר ונשנה לאורך שנים. החומרה היא בכך שהנאשם לא התנער מיחסיו עם נאשם 2, ואיפשר לתלות שלו בנאשם 2 להשפיע על קבלת החלטותיו, החלטות שנגעו גם לנישומים חריגים. נסיבה מחמירה נוספת היא אי נטילת אחריות. כבר במהלך החקירות במשטרה לא לקח הנאשם אחריות, כי אם ניסה לטעון כי לא היה מעורב, ועובדיו ביצעו במסגרת עבודתם הרגילה בחוליה, את הטיפול בתיקים. בית המשפט קבע בהכרעת הדין, שגירסתו של הנאשם איננה מהימנה ובלתי סבירה. לגבי רף הענישה: יש ללמוד מעניינו של מצא לעניינו של הנאשם ששונה לחומרא ממצא: מצא הודה, התפטר, ולקח אחריות מיידית. כמו כן התובעת מפנה לפרשות מאיר, וליבוביץ. יש לדחות את ההקבלה הנטענת ע"י ההגנה בין עניינו של הנאשם לפרשות אחרות שבהן נדונה העבירה של הפרת אמונים - שבס, ואנונו, אולמרט, ווירניק. הנאשם לא מבין עד היום את חומרת מעשיו. יש צורך לקבוע רף ענישה גבוה יותר בגין עבירות של שחיתות שלטונית וסטיות של עובדי הציבור מן השורה (התובעת מפנה לגזה"ד בבימ"ש מחוזי בפרשת מצא). לענין טענת הנאשם לביטול ההרשעה התובעת טענה: מבחני הפסיקה לאי הרשעה לא מתקיימים בעניינו של הנאשם (התובעת מפנה לפרשות רומנו, כתב, ווולוך). הנאשם גם חזר על מעשיו 3 פעמים בתקופות שונות בעניינם של נישומים שונים וחריגים. גם כשיש לנאשם כף זכות בגין מעשים טובים, נורמטיביות ומצויינות לאורך שנותיו, אין די בהם כדי להטות את כפות המאזניים לעבר אי הרשעה. בעבירות צווארון לבן אין להתחשב בסבל שנגרם לנידון העובר ממעמד גבוה ומוערך למעמד של מורשע בפלילים. ממרום מעמדו נגזרות חובות שהנאשם היפר, ובראש ובראשונה עליו להלין על עצמו. עצם ההרשעה בפלילים פוגעת במירקם החיים ובעתיד של עובד ציבור שמורשע, אך השארת ההרשעה הולמת את שמירת הערכים המוגנים (ע"פ 355/88 לוי, ע"פ 5083/08 בניזרי). על כן: בהינתן חומרת המעשים והנסיבות שבהן הם נעשו, בהינתן הפגיעה הרבה בערכים המוגנים, העונש הראוי הוא מאסר בפועל בבית הסוהר, וכן מאסר על תנאי וקנס. התביעה לא מתעלמת מנסיבותיו האישיות של הנאשם, אלא שבמקרה זה האינטרס הציבורי גובר. מדובר בפקיד מס בכיר, שהתקדם עד לתפקיד הממונה על הכנסות המדינה, סטה מתפקידו סטייה גורפת ומשמעותית, עד כדי שיבוש העבודה הראוייה כפי שנקבעה בנהלי הארגון בו עבד, שמקורה בניגוד העניינים בו היה מצוי. מדובר ברו"ח ומשפטן, שרמס ברגל קשה את עקרונות המערכת הציבורית שבה הוא עבד.

4. טיעוני הסניגור לעונש (תמצית העיקר - ראה בעמ' 6557 - 6576 לפר') :

לא הוגן להחמיר עם הנאשם, וזאת לאור עינוי הדין שעבר, ולאור תכונותיו, אופיו, ומעשיו. הענישה היא אינדיבידואלית (הסניגור היפנה לע"פ 433/89 אטיאס). הנאשם נשוי, אב לשלושה, גדל למשפחה צנועה בבאר שבע, סיים ראיית חשבון בהצטיינות, עבד במשרד רואי חשבון, ועזב קריירה מבטיחה במגזר הפרטי על-מנת לעבוד כעובד ציבור במס הכנסה (מפנה ל- נ/99, נ/103, נ/104). על המקצועיות של הנאשם העידו עדי התביעה גביש, מצא, שידלו, פלדמן, ירון אלדר, פיטרמן ועד ההגנה ברזילי. על המסירות שלו לשירות המדינה העידו עדי התביעה אלבק וגביש. על היחס של הנאשם לעובדיו העידו עובדיו, לרבות מזכירתו עדת התביעה, שיאון. מעשי הנאשם נבעו ממניעים שאינם פסולים. הדרך היא זו שפסלה את המעשים.זהו שיקול לקולא לעונש. זהו מקרה חריג שמצדיק את ביטול ההרשעה. לא מחנכים באמצעות ענישה שלילית. המסר של הרתעה לא חשוב יותר ממסר שלפיו חברה יודעת לסלוח (מפנה לפרשת שור). כשם שהאינטרס החברתי מחייב בדרך כלל את הרשעתו בדין של מי שביצע עבירה, כך גם הימנעות מהרשעה במקרים המתאימים הינה אינטרס חשוב. העדים בראיות לעונש סיפרו על יכולותיו ומסירותו של הנאשם בעמותת פויירשטיין. גם בהיותו במצב של ניגוד עניינים הנאשם לא הסכים לבקשות של נישומים שלא עלו בקנה אחד עם טובת הרשות. נימוק נוסף לקולא הוא הפער העצום בין הכרעת הדין, לבין הסיפור שהובא בכתב האישום. בתי-המשפט ראו בעצם קיומו של פער בין האישום שהנאשם היה חשוף לו במהלך ניהול המשפט, לבין תוצאת ההליך, נימוק מרכזי להקלה בעונש (מפנה לפרשות זיגדון ודותן). מהעבירה החמורה והקשה של שוחד שבכתב האישום, הנאשם זוכה. בנוסף, בין השאר הנאשם לא טיפל ולא התערב בטיפול בתיקי שומה של וינרוט ובני משפחתו בגוש דן. בהכרעת הדין נקבע שלא ניתן לשלול את גרסת ההגנה, לפיה אין בהסכמי המס של צ'רנוי וגאידמק הטבות,ושהסכמי המס של צ'רנוי וגאידמק אינם בהכרח בעייתיים למדינה. אפילו הקריאה המחמירה ביותר של הכרעת הדין לא יכולה להגיע לקרסולי החומרה של התיק בתחילת הדרך - הון של מיליארדים שהוכר והוכשר על-ידי הנאשם תוך חריגה מסמכותו, טובות הנאה מפליגות שקיבל הנאשם מנאשם 2, סטיות מן השורה שמשרתות את המטרה של להיטיב עם הנישומים, להכיר להם בהון, לאפשר להם להימנע מתשלום מס בעתיד, לאפשר להם (המשך טיעון הסניגור לעונש) - ליצור בסיס לטענה שהם כשרים - כל זה איננו היום, ולכך יש משמעות דרמטית בשלב גזר-הדין. יש הבדל עצום באישום השני, בין מצב שבו הנאשם פועל בניגוד עניינים וסוטה מן השורה לטובתם של נישומים כפי שהתביעה טענה, כדי שהם יזכו ביתרונות, כפי שהיא טענה באישום השני, לבין המצב שבית המשפט קבע בהכרעת הדין. נימוק נוסף, שהופיע גם בטיעון בתיק עצמו - הגנה מן הצדק. התגובה העונשית של המערכת למצב שבו עובד היה בניגוד עניינים, כשלא ניתן לזהות מבחינה אובייקטיבית מקצועית שהתוצאות של הפעולות שלו פגומות, אזי הטיפול של המדינה בסיטואציה הזאת נעשה במישור המשמעתי. לעניין העונש, עובדה זו היא קריטית. אילו הוגש כתב אישום לפי מה שקבע בית המשפט בסופו של דבר בהכרעתהדין, התיק הזה היה נגמר בחמש דקות. במקום זה התקיים הליך שאמנם התנהל ביעילות יוצאת דופן, אבל הליך לא-קצר, אינטנסיבי מאוד, ששיבש את חיי הנאשם. בתיק זה, חדמשמעית, הנאשם היה בן ערובה של הפרקליטות בשל היותו קשור לתיק שהיה חשוב לה, ושעמד בראש סדר העדיפויות הציבורי - בגלל זהותו של הנאשם האחר. כל ניסיון לסגור את התיק הזה באיזושהי דרך שתייתר את המשמעויות הכלכך קשות של עצם ניהול התיק ע"י הנאשם - נכשל. לכן אין זה נכון שעניינו של ג'קי מצא קל יותר מזה של הנאשם, כי הוא הגיע להסדר טיעון. המדינה באה ואומרת: אתה לקחת שוחד, ואנחנו מתעקשים איתך על עובדות של שוחד, ואיננו מסכימים לוותר על דבר מאישום השוחד, כי זה יכול לפגוע לנו בתיק של האחר - בסופו של דבר המדינה באה חשבון עם הנאשם על העובדה שלא הגיע להסדר טיעון. הסניגור מפנה למכתבו (שהגיש) לתובעת - נ/1 - זה מה שהיה לפני התביעה ב-3.2.11 - מאודמאוד דומה להכרעתהדין של בית המשפט, והתביעה דחתה את זה משיקולים שאינם נוגעים לנאשם זה בכלל. זה פגע לה בתיזת השוחד. לכן לבוא ולטעון שעניינו של הנאשם חמור יותר מעניינם של נאשמים אחרים שעשו הסדר טיעון - זו טענה לא-הוגנת ובלתי צודקת. בנוסף: החקירה התחילה בשנת 2007. המעשים שבהם מדובר - משנת 2003, סוף שנת 2002, לפני כתשע שנים. ביום שהחלה החקירה הנאשם איבד את מינויו כמנהל הכנסות המדינה. הנאשם נחקר במשך כשנתיים במשטרה. חלוף הזמן, בנסיבות שאינן באשמת הנאשם, הוא שיקול לקולה בגזירת הדין (מפנה לפרשות התנועה למען איכות השלטון, מירום, אסא, הלוי, חזיזה, זכאי). חלוף זמן משמעותי גורם לכך שהעונש מאבד הרבה מכוחו המרתיע, ומנגד רואים את הנאשם כמי שנשא בעונש כאשר חרב הדין מתהפכת מעל ראשו. לכן הטעם שבשליחתו למאסר פג. בנוסף, פרשה זו לוותה בסיקור תקשורתי נרחב מאוד. הפרסום, והנזקים עקב הפרסום, הם אחד השיקולים להקלה בעונש (מפנה לפרשות צוקרמן, זיגדון, דותן, דרעי). בפרשת שבס: הדיון הנוסף התרחש ב-2003. אחד התנאים למתן רשות לדיון נוסף הייתה התחייבות המדינה שלא לדרוש רכיב של עונש מאסר, ובסופו של יום נגזרו על שבס חמישים אלף שקל קנס. עניינו של שבס חמור יותר מעניינו של הנאשם. שבס בכיר בהרבה מהנאשם. הקשר שלו עם האנשים שאיתם פעל הוא הדוק בהרבה מהקשר בין הנאשם לנאשם 2. לכן, העונש שהוטל על שבס צריך לשמש כאמת מידה מירבית כשבאים לדון בעונשו של הנאשם. אשר לחידוש ההלכתי - הנאשם פעל בתיק אישי של לקוחותיו של עורךהדין שלו. אין מקרה קודם שבו הורשע אדם בכך שהיה מצוי בניגוד עניינים מול מייצג שייצג לקוחות וטיפל בתיקים של אותם לקוחות. בית המשפט קבע שיש להכניס את המקרה הזה למקרים המטופלים במשפט הפלילי בהפרת האמון. בהישג המשפטי הזה היה על המאשימה להסתפק, ולא לדרוש עונש (המשך טיעון הסניגור לעונש) - שמתאים למקרים החמורים ביותר שנדונו במדינת ישראל בנושא של הפרת אמונים. בעניין הזה חלה ההלכה, שכאשר בית המשפט קובע את גבולות העבירה בצורה שונה מקודם לכן, הענישה תופעל במתינות ובהדרגה. בנוסף, גם אם העבירות מצדיקות הרשעה, אין הן מגשרות על הפער בין מקרים שבהם אין כתב אישום בכלל - לפעמים אפילו לא משמעתי, ולפעמים עונש משמעתי קל, לבין מאסר ממושך, מאחורי סורג ובריח. בנוסף, הנאשם נותר לבדו לשאת בהשלכות של התיק הפלילי הזה. המדינה לא האשימה את נאשם 2 בשום שותפות בנושא של הפרת האמונים (מפנה לפרשות עיני, פרג). בנוסף, יש לאבחן את עניינו של מצא, לקולא לנאשם: מצא פעל לטובת עניין אישי שלו, קידומו, אך הנאשם לא התקדם בעקבות ניגוד העניינים. הנאשם פנה לקבל שירות מעורךדין, ולא פנה כמצא, לקבל השפעה פסולה ממאכער. בעניינו של הנאשם, בניגוד למקרה מצא, לא נקבע שהנאשם התבקש מצד נאשם 2 לעשות בשבילו משהו. מצא מודה בזה - הוא עשה פעולות שהורו לו בן ^-גור וקראשי. מצא קיבל סיוע שלהם בקידום ביודעו שיש להם עניין אישי ועסקי ברשות המסים, והם רוצים לגבות את התמורה. לא נקבע דבר כזה על הנאשם. מצא פרע את חובו כלפיהם באמצעות קידומם ושיפור מעמדם של עובדים שבן ^-גור וקראשי חפצו ביקרם. נאשם 2 לא סייע לנאשם להתמנות לתפקיד, אלא ייצג אותו. הנאשם לא נתן טובות בהסכמים. הנאשם לא שיתף גורמים חיצוניים במשרד שלו, ולא סחר בג'ובים כדי להיטיב עם מקורבים שלו. זו החומרה אצל ג'קי מצא. במקרה של הנאשם אין סיטואציה כזאת. בעניינו של מצא, לעבירת הסיוע למתן שוחד היה משקל רב ומכריע בקביעת העונש שלו. אצל הנאשם אין עבירה כזו. בנוסף, הנאשם בכיר פחות ממצא, שהיה ראש רשות המסים. מעשי מצא היו בשנת 2006, ומעשי הנאשם - 2003. מספר העבירות-אצל מצא עבירות רבות יותר. שניהם ניהלו משפט,שניהם כפרו באישום, וזו זכותם. בעניין מצא - מבחן התוצאה. כפי שג'קי מצא הודה והורשע, כאשר הוא נדרש לספק ,,סחורה'' - אומר בית המשפט: הוא כפף את קומתו עד עפר ונתן לאותם גורמים לעשות כמעט כרצונם ברשות המסים. כאשר הנאשם התבקש, התשובה הייתה לא. הוא לא כפף את עצמו. מפנה לאסמכתאות בענין אי הרשעה ( זיגדון, פנחס, בוסקילה). עם כל החומרה שבית המשפט מייחס למה שהנאשם עשה לפני כמעט עשר שנים, הוא אינו ראוי להרשעה. במקרים אחרים, הענישה היתה נמוכה יותר - תנאי או מאסר בעבודת שירות ו/או קנס (הסניגור מפנה לפסיקה). לכן, הסניגור ביקש לבטל את הרשעת הנאשם ושיבצע של"ץ. לחלופין, שההרשעה תישאר, ובנוסף יוטל קנס שלא יעלה על הקנס שהוטל על שבס (50,000 ש"ח), ומאסר על תנאי לשיקול דעת בית המשפט.

5. טיעון הנאשם לעונש: (תמצית העיקר): ב-5 השנים שחלפו מתחילת החקירה, הוא הושעה מעבודתו, וחייו קרסו. הרשעתו בשלוש עבירות של הפרת אמונים מהווה בפני עצמה עונש חמור ביותר עבורו. הוא מקבל את הכרעת בית המשפט. לו יכול היה לחזור אחורה בזמן, הוא היה נוהג אחרת.הוא שילם מחיר גבוה בשל השגיאות. הוא מבקש שבית המשפט יביא לידי ביטוי בגזירת הדין את עשייתו לאורך השנים לטובת המדינה ואת עתידו כמפרנס למשפחתו (ר': בכתב, ובע' 6580 לפר').

דיון - אי ביטול הרשעת הנאשם, שיקולי הענישה, וגזירת העונש:

6. התוצאה: לאור האמור בהכרעת הדין, בראיות ובטיעונים לעונש, ולהלן, מסקנותיי הן: הרשעת הנאשם לא תבוטל. יוטל עליו מאסר בפועל בעבודת שירות, מאסר על תנאי, וקנס. אלה נימוקיי:

7. הרשעת הנאשם לא תבוטל: יש גם יש יחס סביר בין הנזק - אם בכלל - הצפוי לנאשם מהרשעתו בדין, לבין חומרתן של העבירות שביצע - שלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים בנסיבות ביצוען, כמפורט בהכרעת הדין, ולהלן (ראה בסוגיה: ר"ע 432/85 רומנו). מה גם שבעניינו של הנאשם אין נסיבות יוצאות דופן המצדיקות את ביטול הרשעתו (בפרשת רומנו לעיל, שם; ע"פ 2083/96 כתב, פ"ד נב (3) 337, 341). זאת ועוד: עפ"י ת/1 (מיום 2.2.11), העסקתו של הנאשם בשירות המדינה כבר הסתיימה (בתנאים שפורטו ב- ת/1). התביעה אף הסכימה שלא לדון בתיק זה בענין הטלת קלון על הנאשם (ראה: הודעת הצדדים מיום 24.11.11 על הסכמה שהוגשה לביהמ"ש, כמותנה בה), כשבענין קלון זה תלוייה עיקר שאלת הפגיעה המוחשית העתידית - אם בכלל - בנאשם [ראה בסוגיה: עפג (ת"א) 22556-06-10 וולוך, בסע' 25 לפסה"ד]. לא הובאה איפוא בפני בית המשפט ראייה לנזק שייגרם לנאשם עקב הרשעתו, זולת נזק טבעי וצפוי, כלכל נאשם שהורשע בדינו. בנוסף: מהות העבירה של מרמה והפרת אמונים, הצורך בהרתעת הרבים, והוקעת הפרת האמונים כפי שביצע הנאשם בשלוש העבירות שבהן הורשע, אלה מטים את הכף בעניינו בבירור, להשארת הרשעתו על כנה (ראה: בפרשת כתב דלעיל, בעמ' 342, מול האות ג'). כל זאת, כשהנאשם מילא תפקיד בכיר של פקיד שומה, והציפיה היא שמי שממלא תפקיד בכיר, התנהגותו תשמש מופת לאחרים, לא כל שכן בנסיבות ביצוע העבירות ע"י הנאשם, כמפורט בהכה"ד ולהלן (ראה בסוגיה: בפרשת וולוך דלעיל, בסע' 22 לפסה"ד). כמפורט בהכרעת הדין, הנאשם הורשע בעבירה של הפרת אמונים ללא יסוד המירמה שבעבירה. עדיין, לעבירה על פי סעיף 284 לחוק העונשין, שבשלוש עבירות כמותה הורשע הנאשם, יש קיום עצמאי גם ללא נדבך המירמה [ראה בסוגיה: בפרשת וולוך דלעיל, בסע' 17-18 לפסה"ד], לא כל שכן בנסיבות ביצוען באישום שני בתיק זה, כמפורט בהכרעת הדין, ולהלן. לאור האמור לעיל ולהלן, לא התמלאו בעניינו של הנאשם שני התנאים המצטברים לביטול הרשעה: ההרשעה אינה פוגעת פגיעה חמורה בשיקומו, וסוג העבירה בנסיבות של 3 הפרות האמונים שביצע הנאשם - כמפורט בהכרעת הדין - איננו מאפשר לוותר על הרשעתו (ראה: בפרשת כתב לעיל, ע' 342 מול ד'; עמ' 344, מול ז'; וראה גם: רע"פ 737/11 מלכיאלי). לא כל שכן שמקרהו של הנאשם איננו בגדר אותם מקרים מעטים ונדירים שבהם ניתן לסיים התיק בהעדר הרשעה [ראה בסוגיה: בפרשת וולוך דלעיל, בסע' 16 לפסה"ד; ראה עוד את האמור בסע' 28-30 לפסה"ד; וכן ראה: רע"פ 5686/11 וולוך]. ודוק: ניתן לומר, שבקשה של הנאשם בתיק זה, בנסיבות העבירות שביצע, שהרשעתו תבוטל, מלמדת אף היא, שהנאשם עד היום, לא מעריך נכונה, ולא הפנים, את המידה הנכונה של חומרת מעשיו/מחדליו, כמפורט בהכרעת הדין. על כן: לאור כל האמור לעיל, הרשעת הנאשם - לא תבוטל. בנוסף, גם בשיקולים לחומרא שלהלן, יש כדי לתמוך במסקנה זו, ואלה יפורטו עתה, כדלקמן:

שקלתי לנאשם לחומרא: