גבאי ואח' נ' בן שיטרית

כעולה מפסק הדין, המדובר בתאונת דרכים שארעה בעיר קרית גת. המשיב נסע ברכבו ובמסלול הנגדי, בו שני נתיבים, נסעה המבקשת. המשיב ביצע פניית פרסה, והמבקשת התנגשה בו. המחלוקת בין הצדדים נגעה למידת הרשלנות של המשיב והמבקשת.לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בקרית גת (כב' השופט אבישי זבולון), מיום 19.1.17, בה התקבלה תביעת המשיב, בגין נזקים לרכוש אשר נגרמו בתאונת דרכים, ונדחתה התביעה שכנגד של המבקשים.

טענת המבקשים העיקרית היא כי עצם העובדה כי מדובר בתאונת דרכים בה רכב הנוסע במסלולו התנגש ברכב אשר ביצע פניית פרסה, מלמדת מיניה וביה כי מי שביצע את פניית הפרסה התרשל. זאת, באשר לא העריך נכונה את המרחק של הרכב המגיע מולו. המשיב אף העיד כי ראה את המבקשת מולו, ביציאתה מהצומת, אך העריך כי המרחק הוא כזה שיאפשר לו לבצע את פניית הפרסה, ומתברר כי ברשלנותו שגה, לשיטת המבקשים.

בית המשפט הטיל את מלוא האחריות לתאונה על כתפי המבקשת. זאת, בעיקר נוכח עדותה לפיה הבחינה ברכב של המשיב "כאשר היה ממש צמוד אלי". לדבריה סטתה, אך לא הצליחה למנוע התאונה שנגרמה, לראייתה, מכניסתו הפתאומית למסלול שלה. בית המשפט העדיף את ראיית המשיב את התאונה. ראייה, אשר משקפת שליטה מלאה במצב בכל השלבים. לדברי המשיב, שהתקבלו על דעת בית המשפט, ראה את המבקשת מרחוק ואף הצליח להשלים את הפרסה. אלא, שהמבקשת "לקחה את הנתיב הימני ובאה משמאל" וכך קרתה התאונה. היינו, כי התאונה נגרמה לאחר שפניית הפרסה הושלמה או כמעט הושלמה.

מעיון התמונות, הסיק בית המשפט כי בעת ההתנגשות היו שני כלי הרכב כמעט מקבילים, והתחככו זה בזה. משמע, אין מדובר בתאונה בה חזית הרכב האחד נכנסה במלוא העוצמה לצד הרכב האחר, כפי שמתארת המבקשת, אשר טוענת כי זיהתה את רכב של המשיב, תוך כדי פניית הפרסה, וכאשר הם כבר כמעט מתנגשים.

בית המשפט מצא כי האחריות לתאונה רובצת על כתפי המבקשת. שכן, לא הייתה כל מניעה שתראה את הרכב של המבקש מבצע פניית פרסה, כבר ממרחק משמעותי, ותספיק לבצע כל פעולה נדרשת כדי למנוע את התאונה. מעדותה משתמע, כי לא הייתה עירנית למתרחש, ולפיכך הופתעה מרכב המשיב כאשר כמעט השלים את פניית הפרסה.

המבקשים בבקשתם תוקפים את החלטת בית המשפט, וסבורים כי מסקנתו שגויה בעליל. המבקשים חוזרים על הטענות שטענו בבית המשפט, ובמרכזן הטענה כי האחריות רובצת על מי שביצע פניית פרסה כאשר ראה מתקרב מולו, ולא באחריות הרכב המתקרב. לשיטתם, המשיב יכול היה להמתין למעבר המבקשת עד ביצוע המעשה, ובכל מקרה העריך באופן שגוי את מהירותה. המבקשים אף תמהים על בית המשפט, כיצד זה יחס רשלנות למבקשת, כאשר היא נסעה במסלולה, הופתעה מנהיגת המשיב.

דיון

נפסק כי "ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור" (רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בעמ נ' משיח (20/05/2015)).

קראתי בעיון את טענות המבקשים, עיינתי בתמונות וחזרתי וקראתי את פרוטוקול הדיון, ולא אוכל לומר כי מצאתי בפסק הדין פגם מהותי או שגיאה בולטת. נימוקי הבקשה אינם אלא ניסיון חוזר לשכנע, מאותם נימוקים שנטענו בערכאה הראשונה, כי נכון היה להגיע לממצאים אחרים.

יובהר כי הנטייה האינטואיטיבית היא לקבל את עמדת המבקשים, שהרי היא לכאורה המבקשת נהגה כרגיל, בנסיעה פשוטה במסלולה, והמשיב הוא אשר התנהג באופן חריג, עת פנה פניית פרסה. מכאן, שחובת הזהירות המיוחדת הייתה עליו, ולכאורה, חזקה היא כי התאונה נגרמה בעטיו. זאת, כפי שאמר איסי בן יהודה לגבי הולכי רגל שהתנגשו זה בזה, כאשר אחד הולך ואחד רץ "רץ חייב מפני שהוא משונה" (תלמוד בבלי, בבא קמא לב עמ' א).

אולם, מעיון בעדות המבקשת, אין מנוס מן המסקנה כי עיקר האחריות היא עליה. עדותה, לפיה לא הבחינה ברכב המשיב עד שהייתה קרובה אליו ביותר, אינה מתיישבת אלא עם חוסר תשומת לב. בשים לב לכך שמדובר בדרך עם שני מסלולים, מכיוון נסיעתה, הרי שלכאורה יכולה הייתה למנוע התאונה לו נקטה ביותר זהירות. זאת, בין בהאטה, ובן בנסיעה במקביל מבלי להכנס למסלולו של המשיב. למעשה, אין לה הסבר כיצד הגיעה למצב בו לא ראתה הרכב עד אשר הייתה קרובה אליו עד מאוד. חסר זה מלמד אכן, באופן מובהק, על רשלנות משמעותית.

שאלה אחרת היא אם לא נכון היה להטיל על המשיב לפחות חלק קטן מן האחריות. זאת, בשים לב לכך שמשתמע מדבריו שהוא אכן יצא לבצע את פניית הפרסה כאשר ראה המבקשת ממרחק. עניין זה אינו פשוט. אולם, אין בידי לקבוע חד משמעית כי בהקשר זה נפלה טעות בפסק הדין. שהרי, בכל זאת, בהתחשב בהעדר תשומת לב של המבקשת, יש חוסר בתמונת התאונה מהזווית שלה. על פי עדותו של המשיב, לפני הפרסה, הוא העריך את מהירותה כך שלא תגיע עד תום פניית הפרסה. כך, קיימת אפשרות, שהמבקשת לא שללה כי, בחוסר שימת לב, האיצה. כן קיימת אפשרות מוחשית, כפי שהעריך בית משפט השלום, כי המשיב השלים את פניית הפרסה, כפי שסבר שיצליח, וההתנגשות ארעה משום שהמבקשת כלל לא שמה לב שנוסף רכב למסלולה, סטתה והתנגשה בצדו. לפיכך, אין להתערב בקביעה לפיה, פחותה ממאזן ההסתברות, האפשרות שיש אשם תורם למשיב.

בהקשר זה, יוזכר שאין לשלול את מסקנת בית המשפט לפיה התאונה התרחשה בחיכוך מכוניות, וזאת כאשר הן כמעט מקבילות. דבר, המצביע לכאורה על השלמה של פניית הפרסה, או קרוב לכך. דבר, המקים אפשרות מוחשית כי המבקשת אשר לא שמה לב לדרך, כאמור, הסתמכה על זיכרונה שאין רכב בנתיב נסיעתה, וזאת לאורך מרחק רב, לאחר שעובדה זו כבר לא הייתה נכונה. כך, שהתאונה לא נגרמה בשל מהירותה המופרזת, או טעות שלו בהערכת המהירות, אלא בכך שהמבקשת נסעה כמי שנמצאת לבדה על הדרך, כאשר היה מי שהצטרף לדרכה.

סיכומו של דבר, לא שוכנעתי כי במקרה זה נפלה שגגה מהסוג היכול להצדיק מתן רשות ערעור על בית המשפט לתביעות קטנות.