רת"ק 62026-09-16 קורטור ניהול ויעוץ בע"מ נ' ופריק

 הרקע לבקשה וטענות המבקשת:

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דין של בימ"ש לתביעות קטנות בעכו (כב' השופט משה אלטר – שופט עמית) שניתן ביום 25.8.16 במסגרת ת"ק 50038-01-16.

בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, ולאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני מוצא כי אין היא מצריכה תשובה ויש לדחותה.

מדובר בתביעה שהוגשה על ידי המשיבה, אשר רכשה מהמבקשת פינת אוכל (שולחן + כיסאות) שהייתה בתצוגה של חנות המבקשת ושילמה תמורתה סך של 5,200 ₪. פינת האוכל סופקה למשיבה ב- 18.1.15 והמשיבה שילמה אף בגין ההובלה. בטרם חלפו 14 יום ממועד אספקת פינת האוכל, התקשרה המשיבה למבקשת, הודיעה כי השולחן אינו מתאים לדירתה בשל גודלו וביקשה להחליף את פינת האוכל או לבטל את העסקה, אולם נענתה בשלילה. לכן הגישה המשיבה את התביעה לבימ"ש קמא וביקשה לחייב את המבקשת לשלם לה את הסך של 6,000 ₪.

בפסק דינו של בימ"ש קמא נקבע כי עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה האם בנסיבות המקרה, לאור הוראות חוק הגנת היצרן, התשמ"א – 1981 ותקנותיו, הייתה המשיבה רשאית לבקש את ביטול העסקה או החלפת פינת האוכל. בימ"ש קמא ציין כי בהתאם להוראות תקנה 2(1) לתקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א – 2010, רשאי אדם שרכש ריהוט לבטל את העסקה תוך 14 יום מהיום שהריהוט סופק לו, אלא אם כן הוגבלה זכות הביטול בהתאם להוראות תקנה 6 לתקנות. נקבע כי אין חולק שבמקרה זה נעשתה פנייתה של המשיבה אל המבקשת בבקשה כי פינת האוכל תוחלף או כי העסקה תבוטל בטרם חלפו 14 יום מהיום בו סופקה לה פינת האוכל. לכן, לכאורה הייתה רשאית המשיבה לבטל את העסקה. בימ"ש קמא לא קיבל את טענת המבקשת כי לצורך הובלת השולחן לבית המשיבה פורק השולחן, אשר נרכש מתוך התצוגה בחנות המבקשת, והורכב מחדש בביתה של המשיבה, ולכן המשיבה אינה רשאית לבטל את העסקה מאחר שזכות הביטול אינה חלה לגבי "ריהוט שהורכב בבית הצרכן" בהתאם לתקנה 6(א)(1) לתקנות. נקבע כי הוראות התקנה אינן חלות על מקרה בו לקוח רוכש מוצר מוגמר והעוסק מחליט, משיקוליו שלו, לפרקו לצורך ההובלה ולהרכיבו מחדש בבית הלקוח. כמו כן, נקבע כי המשיבה הכחישה את טענת המבקשת לפיה השולחן הובא לביתה כשהוא מפורק והורכב מחדש ובימ"ש קמא העדיף את גרסתה של המשיבה בעניין זה. לכן נקבע כי המשיבה הייתה רשאית לבטל את העסקה ולדרוש את החזרת התמורה ששולמה או את החלפת פינת האוכל. המבקשת חויבה לשלם למשיבה את הסך של 5,100 ₪ (הסכום אותו שילמה בניכוי 100 ₪ מכוח הוראת תקנה 5(א) לתקנות), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כן חויבה המבקשת בהוצאות משפט בסך 750 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת כי בימ"ש קמא שגה כאשר לא אפשר למבקשת להביא עדים נוספים, פרט לעדותו של מנהל המבקשת, בכל הנוגע לשאלה האם הריהוט הגיע לבית המשיבה מפורק והורכב בבית הלקוחה. נטען כי מאחר שהריהוט הורכב בבית הלקוחה תקנה 6(א)(1) לתקנות מאיינת את זכות הביטול של העסקה על ידי המשיבה שכן מדובר בריהוט שהורכב בבית הצרכן ובימ"ש קמא טעה בפירוש תקנה זו. נטען כי בתקנה אין כל החרגה לגבי ריהוט שהיה מורכב ופורק לצורך הובלתו והרכבתו מחדש, להבדיל מריהוט שהיה מפורק מלכתחילה והורכב, ולכן הפרשנות שנתן בימ"ש קמא לתקנה הינה מוטעית ואין לה על מה לסמוך. כן נטען כי שגה בימ"ש קמא כאשר קבע כי הוא מעדיף את גרסת המשיבה לעניין השאלה האם השולחן הובא לביתה כאשר הוא מפורק או מורכב. נטען כי עיון בראיות ובחומר שבתיק מעלה כי לא ניתן היה לקבוע העדפה שכזו שכן המשיבה לא העידה בעניין זה ולא השמיעה כל גרסה והעדות היחידה בעניין זה הייתה של נציג המבקשת שהעיד כי השולחן פורק בחנות בנוכחותו והורכב בבית המשיבה. נטען כי ההזדמנות הראשונה והיחידה בה התייחסה המשיבה לעניין זה הייתה בתגובתה מיום 30.6.16, שבה העלתה לראשונה טענה זו, תוך צירוף תמונות של חדר מדרגות ודלת כניסה כלשהם, אשר לא צורפו לכתב התביעה. נטען כי התגובה והתמונות צורפו לאחר שמיעת העדים ולא הייתה למבקשת כל אפשרות לחקור את המשיבה עליה או להתייחס לתמונות שצורפו. לכן ביקשה המבקשת לזמן עדים נוספים להזמת הטענות החדשות, אך בימ"ש קמא דחה בקשה זו. נטען כי בכך נפגעו זכויותיה המהותיות והדיוניות של המבקשת. לחילופין נטען כי טעה בימ"ש קמא משלא התייחס למועד הגשת התביעה כשנה לאחר רכישת וקבלת פינת האוכל והתעלם מהנזקים והבלאי שנגרמו לפינת האוכל בשל השיהוי בהגשת התביעה.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את בקשת הערעור על נספחיה ואת פסק דינו של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. לא מצאתי כי בפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות נפל פגם המצדיק התערבות בנסיבות העניין. ניכר מפסק דינו של בימ"ש קמא כי בחן את טענות הצדדים ואת הראיות והעדויות שהוצגו בפניו ופסק על פי הדין ובהתאם לנסיבות המקרה. לא מצאתי גם כי נפל בהליך שהתנהל בבימ"ש קמא פגם המצדיק התערבות.

אציין, לעניין זה, כי הכלל בדבר מתן רשות לערער על פסיקת בית משפט לתביעות קטנות הוא של צמצום. זאת מעצם קביעת החריג לפיו ערעור אינו בזכות אלא מותנה בקבלת רשות מבית המשפט [ראו: סעיף 64 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984] והכל במטרה להגשים את תכלית החקיקה ואת כוונת המחוקק לקיום הליך מהיר וחסכוני. ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור [ראו: רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (18.3.2015); רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' אילנה משיח (20.05.15); רע"א 2376/16 זאב אלימלך קביאטקובסקי נ' רות לפ (10.5.16); רתק (ב"ש) 430-02-16 שושנה כהן נ' סרגיי אבין (24.5.16)]. אינני סבור כי מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות של ערכאת הערעור או מתן רשות ערעור.

כאמור, פסק דינו של בימ"ש קמא מבוסס בראיות ובנסיבות שהוצגו לפניו. כפי שטוענת המבקשת, מדובר בפינת אוכל הכוללת שולחן + כיסאות, אשר היו מורכבים כבר בתצוגת החנות של המבקשת ולאחר שהמשיבה רכשה אותם פורקו על ידי המבקשת (או המובילים מטעמה), לשם הנוחות ולצורך ההובלה לבית הלקוחה, והורכבו שוב בבית המשיבה, כך לגרסת המבקשת.

גם אם נאמץ את גרסתה של המבקשת, כמפורט לעיל (ולא לפי גרסת הלקוחה שטענה כי פינת האוכל הובלה לביתה כאשר היא כבר מורכבת ולא פורקה לצורך ההובלה), הרי שבנסיבות העניין אין הדבר עונה לדרישות ולתכלית תקנה 6(א)(1). תכלית התקנה הינה שלא ניתן יהיה לבטל עסקת רכישה של ריהוט אשר נקנה כחדש וארוז באריזתו המקורית והורכב בבית הלקוח ו/או ריהוט שהותאם במיוחד לבית הלקוח (תקנה 6(א)(2) לתקנות הנ"ל). זאת משום שהרכבת הריהוט בבית הלקוח פוגמת באיכות הריהוט וכבר אין מדובר עוד בריהוט חדש שלא הורכב מעולם. לכן, וכאשר אלו הן הנסיבות, לא ניתן לבטל את העסקה לאחר שהריהוט הורכב בבית הלקוח. אלא שבנסיבות מקרה שבפני, כאשר הריהוט כבר הורכב בחנות והיה בשלמותו בתצוגת החנות, משם נרכש, אין מדובר בריהוט חדש שלא הורכב מעולם והורכב לראשונה בבית הלקוח ולכן אין מדובר בריהוט שעונה על דרישות ותכלית תקנה 6(א)(1) לתקנות. אשר על כן צדק בית משפט קמא כאשר דחה את טענות המבקשת.