רת"ק 59888-11-16 קשר רנטאקר בע"מ ואח' נ' נסאר

זוהי החלטה בבקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות באילת (כב' השופט תומר אורינוב), מיום 13.11.2016, בו נתקבלה תביעת המשיב נגד המבקשים בגין נזקי רכוש. המבקשים חויבו לשלם למשיב סך של 4,473 ₪ בצירוף 300 ₪ בגין הוצאות משפט.

תחילתו של מעשה בתאונת דרכים בכביש 90, אשר ארעה בפברואר אשתקד, בשעת ליל. תאונה, אשר לגבי עיקר נסיבותיה אין למעשה מחלוקת.

כלי הרכב הרלוונטיים נסעו זה אחר זה מדרום לצפון. ראשון נסע המשיב, אחריו רכב נוסף ואחריו רכב המבקשת, הנהוג על ידי המבקש. ברכב הייתה גם אשת המבקש.

במקום מסוים, בו יש נתיב אחד לכל כיוון עם קו ההפרדה מקווקו, ביקש המשיב לפנות שמאלה. לצורך כך עמד המשיב בנתיב הימני. לפני שהספיק לפנות, עקף אותו רכב משמאל (הרכב הנוסף הנ"ל), ללא פגיעה. ההתנגשות ארעה בין רכב המשיב הפונה שמאלה בעת מעברו בנתיב השמאלי, לבין הרכב בו נהג המבקש, אשר עקף את המשיב משמאל, גם כן באמצעות הנתיב השמאלי.

לאחר שמיעת הצדדים, לרבות אשת המבקש אשר ישבה ברכב ליד המבקש, קבע בית המשפט כי האחריות לתאונה מונחת כולה על כתפי המבקש, מכמה טעמים. נקבע כי המשיב אותת שמאלה כפי שהעיד, וכי יש במקום שלט המתיר לפנות שמאלה. בית המשפט קבע גם כי המבקש נסע במהירות, לא שמר על מרחק מתאים ואף קבע, על פי הודאת המבקש, שהוא כלל לא ראה את השלט המאפשר פניה שמאלה במקום זה. בית המשפט ציין כי לו היה רואה את השלט, היה צופה כי מאן דהו יפנה שמאלה, והיה מאט בהתאם. אולם, רק בעת שהרכב שלפניו עקף, ראה את המשיב. כך, לא הספיק לבלום, ניסה לעקוף להימנע מפגיעה, וכך נגרמה התאונה.

עיקר טענת המבקשים בבקשה היא כי טעה בית המשפט שלא השית האחריות כולה על כתפי המשיב. לשיטת המבקשים, יש להסיק כי המשיב יצא לפניה שמאלה, במקום בו מותר לעקוף אותו מבלי להסתכל במראה. כך, לא הבחין בכלי הרכב הבאים מאחוריו ועוקפים אותו. אם לא כן, לא ניתן להסביר כיצד התרחשה התאונה, ובמיוחד כאשר רכב אחד כן הספיק לחלוף. לשיטתם, נכון היה לדחות גרסת המשיב לפיה ראה את כלי הרכב במראה, כאשר הם רחוקים, אך אלה התקרבו במהירות גבוהה מאוד. המבקשים מצביעים על סתירה לכאורה בגרסת המשיב לגבי מיקומו בעת התאונה, ועל כך שלא זימן לעדות את האדם שהיה עמו ברכב.

דיון

יש לדחות הבקשה על הסף, מבלי לבקש תשובה.

הטענות המועלות הן טענות ערעור עובדתיות מובהקות, הנוגעות לממצאי מהימנות של בית המשפט. לפיכך, אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור. נפסק כי "ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור" (רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בעמ נ' משיח (20/05/2015)).

במקרה זה, לא זו בלבד שלא מצאתי פגם מהותי, פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות נראה על פניו נכון. בית המשפט הסתמך על עדות המשיב, אודות איתות בדבר כוונה לפנות, בהעדר עדות נוגדת. יתר הנסיבות למעשה אינן במחלוקת. בית המשפט למד על רשלנותו של המבקש מתוך עדות אשתו ובעיקר מתוך עדותו שלו, באשר הודה כי לא ראה את השלט המאפשר פניה במקום. ממילא, לא צפה כי, לפני הרכב שנוסע לפניו, יש רכב המתכוון לפנות. מטעם זה, בצדק, קבע בית המשפט שאין משמעות לכך שלא הוזמן העד שהיה ברכב המשיב.

עיון בנסיבות התאונה מלמד כי העובדה שלא הספיק המבקש לבלום, בנסיבות שנוצרו, יכולה הייתה להיגרם אך ורק בשל נסיעה במהירות גבוהה ואי שמירת מרחק. שכן, נסיעה נכונה, במהירות הולמת ובמרחק הולם, צריכה הייתה לאפשר למשיב לראות את הרכב המאותת שמאלה, מיד עם תחילת העקיפה (האסורה) של הרכב שהיה לפניו. המרחק והמהירות צריכים היו להיות כאלה שיאפשרו הבנת הסיטואציה ובלימה בבטחה. נסיעה במהירות גבוהה יכולה גם להסביר מדוע לא ראה את השלט.

אכן, תיאורטית ייתכן שגם המשיב התרשל כאשר החל בעקיפה מבלי שהעריך נכונה את מהירות כלי הרכב מאחוריו. אולם, אין בקיומה של אפשרות תיאורטית זו כדי להתגבר על הממצא שקבע בית המשפט, בהאמינו למשיב כי הדברים היו אחרת.

סיכומו של דבר, ערכאה קמא בחנה היטב את עדויות הצדדים כמו גם את הראיות שהיו בפניה והוציאה מלפניה פסק דין מנומק כדבעי.

אין ממש בבקשה והיא נדחית מבלי לבקשת תשובה.

אין צו להוצאות.

ערבון, ככל שהופקד, יוחזר למפקיד.