רת"ק 57256-06-16 בע"מ נ' שקולניק ואח'

בפניי בקשת רשות לערער.

1. בקשת הרשות לערער מופנית נגד פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' הרשמת הבכירה ס' אלבו) מיום 24.5.16, אשר קיבל תביעה שהגישו המשיבים נגד המבקשת (ת"ק 61752-06-15), ודחה תביעה שכנגד נגד המבקשת.

2. מן החומר שבפניי עולה, כי עניינן של התביעות שנדונו הוא בטענות להפרת הסכם למתן שירותי משלוח בינלאומי שהזמינו המשיבים (הם התובעים בבית משפט קמא) מן המבקשת, חברה לשילוח בינלאומי. ברקע מצויות העובדות הבאות. בשנת 2014, ניהלו המשיבים בשותפות חנות למכירת מוצרים אלקטרוניים, באתר המכירות eBay.com. לקוח מרוסיה (להלן – הלקוח) רכש בחנות מוצר אלקטרוני. על פי תנאי הרכישה, היה על הנמען לשלם את כל מיסי היבוא. באמצע חודש פברואר 2014, ביקשו המשיבים לשלוח את המוצר ללקוח באמצעות המבקשת. סוכם עם המבקשת כי הלקוח ישלם את מיסי היבוא, כאשר יהיה צורך לשלמם ברוסיה. המבקשת ביקשה מן המשיבים כי טרם המשלוח יקבלו את אישור הלקוח כי בכוונתו לשלם את מיסי היבוא. המשיבים קיבלו אישור כאמור (21.2.14), והודיעו על כך למבקשת. המבקשת אספה את המוצר לשם ביצוע המשלוח.

3. ביום 23.2.14, בעת שהמוצר היה בחזקת המבקשת בארץ, זו העלתה דרישה חדשה, לפיה תשלום הלקוח עבור מיסי היבוא יתבצע טרם משלוח המוצר לרוסיה. המשיבים הסכימו לתנאי זה. הם העבירו את הדרישה ללקוח. הלקוח לא הגיב לבקשה ולהודעות נוספות של המשיבים. הוא לא יצר עימם קשר עד ליום 5.3.14. חרף זאת, המשיבה התעקשה לבצע את השילוח. על כן הוסכם בין הצדדים, כי המשיבה תשלח את המוצר למוסקבה, ורק לאחר תשלום מיסי היבוא תעביר את המשלוח ללקוח, כפי שהיה בהסכם המקורי.

4. המוצר נשלח למוסקבה ביום 27.2.14. הוא הגיע ליעדו. חרף הנתק בין המשיבים ובין הלקוח, לו הייתה המבקשת מודעת, הודיעה המבקשת למשיבים ביום 1.3.14 כי המוצר שוחרר מהמכס, והגיע למחסן של הסוכן שלה. ביום 5.3.14 הצליחו המשיבים ליצור קשר עם הלקוח. הוא מסר כי ישלם את מיסי היבוא תוך 7 ימים. חרף זאת, לא העביר את הכסף. ביום 18.3.14 הודיע, כי הוא מסרב לקבל את החבילה. המשיבים הודיעו על כך למבקשת. זו סירבה להחזיר את המוצר לארץ לידי המשיבים, והתנתה זו בתשלום כספים. היא איימה למכור את המוצר, ודרשה כי התשלום עבור המכס ישולם על ידי המשיבים.

5. בבית משפט קמא, טענו המשיבים כי שחרור המוצר מן המכס על ידי המבקשת הייתה בניגוד להסכם, לפיו העברת המוצר ללקוח תיעשה לאחר תשלום מיסי היבוא על ידו. כן טענו, כי ביצוע השילוח ושחרור המוצר מהמכס, במצב של נתק עם הלקוח, וטרם הלה העביר את התשלום, היווה נטילת סיכון בלתי סביר, וכי מעולם לא הסכימו לכך. עוד טענו, כי דרישתה לתשלום עבור המכס על ידי המשיבים מנוגדת להסכם. הם טענו, כי עיכוב המוצר בידי המבקשת היה שלא כדין, תוך התניית השבתו בתשלום מיסי היבוא על ידי המשיבים, שלא כדין. בנסיבות אלה, עתרו המשיבים לחייב את המבקשת בהשבת עלות המוצר, ובהוצאותיהם. לצורך סמכות, הועמד סכום התביעה על 33,800 ₪.

6. המבקשת הגישה תביעה שכנגד, בה עתרה לתשלום דמי אחסון בסך של 100 דולר לחודש ביחס למוצר, וכן לתשלום עלות המשלוח שבוצע.

7. בית המשפט קמא קיבל את התביעה העיקרית ודחה את התביעה שכנגד. בית המשפט עמד על התכתבויות בין הצדדים, מהן עולה כי המשיבים פנו ללקוח לשם קבלת אישורו לתשלום מיסי היבוא, והודיעו למבקשת כי הם ממתינים לתגובתו (25.2.14, הודעות 6, 7, נספח ב' לכתב ההגנה לתביעה שכנגד). כן הודיעו המשיבים לנציג המבקשת (הודעה מס' 8 לנספח ב' הנ"ל, 25.2.14), כי בשיחה עם מנהל המבקשת הוסכם, כי הלקוח ישלם את מיסי היבוא ברוסיה עם הגעת המשלוח לרוסיה, וכי המשיב 2 ממתין לתשובת הלקוח. בהמשך, הודיעה המבקשת למשיבים ביום 25.2.14 כי תשלח את המשלוח למוסקבה, וכי תעביר את המשלוח ללקוח רק לאחר קבלת התשלום. המשיבים אישרו זאת. על רקע כל אלה נקבע, כי הייתה הסכמה בין הצדדים כי המבקשת תבצע את המשלוח, אך לא תשחרר אותו טרם קבלת תשלום מן הלקוח עבור מיסי היבוא. בית המשפט היפנה בהקשר זה גם להודעות שסומנו 13 – 18 לנספח ב' לכתב ההגנה, מיום 26.2.14. כן היפנה להודעה של המשיב למבקשת כי הלקוח אישר את התשלום כאשר המשלוח יגיע לרוסיה (27.2.14, הודעה מס' 19 לנספח ב' הנ"ל).

8. במצב זה, קבע בית המשפט כי גם אם נכונה טענת המבקשת כי הוסכם שהמשיבים יישאו בתשלום, הרי שבהסכמה מאוחרת יותר בין הצדדים, הוסכם במפורש כי הלקוח ישלם את מיסי היבוא ברוסיה. בית המשפט הוסיף, כי מהודעה 8 הנ"ל לנספח ב' לכתב ההגנה עולה, כי גם אם ההתחייבות לתשלום עבור המשלוח הייתה מוטלת על המשיבים, הוסכם כי המשלוח לא ישוחרר עד לקבלת התשלום מן הלקוח. בית המשפט קבע, כי בניגוד להסכמה זו, המבקשת לא המתינה לתשלום מיסי היבוא על ידי הלקוח ברוסיה, ופעלה על דעת עצמה לשחרור המשלוח מהמכס, למרות שהמשיבים עדכנו אותה כי הלקוח ניתק את הקשר עימם. נקבע, כי בכך פעלה המבקשת בניגוד להסכמה בין הצדדים. נקבע, כי משלא שולמו מיסי היבוא על ידי הלקוח, היה על המבקשת להשיב את המשלוח לארץ, ולגבות מן המשיבים תשלום עבור עלות המשלוח בלבד בסכום של 279 דולר (אותו הציעו לשלם). הואיל והמבקשת פעלה בניגוד למוסכם, עליה לשאת בתשלום מיסי היבוא, ככל שאמנם שולמו על ידה, כטענתה. בהקשר זה העיר בית המשפט, כי המבקשת בחרה באופן תמוה שלא להציג את שטר המטען המוכיח כי המשלוח אכן שוחרר וכי אמנם שילמה את מיסי היבוא (כ – 3,500 דולר). צוין, כי יש בכך כדי להעלות סימני שאלה ביחס לאמיתות גרסתה של המבקשת.

9. בנסיבות המתוארות, נקבע עוד כי המבקשת לא הייתה רשאית להתנות את השבת המשלוח בתשלום עלות המשלוח, לרבות מיסי היבוא. זאת, הואיל והצורך בתשלום מיסי היבוא נוצר באשמת המבקשת, אשר בחרה על דעת עצמה לשחרר את הטובין, בלא שהלקוח שילם את מיסי היבוא.

10. הואיל והמבקשת עיכבה שלא כדין את המשלוח בידה, נקבע כי עליה להשיב למשיבים את שווי המשלוח. התביעה העיקרית התקבלה, אפוא, במלואה. התביעה שכנגד התקבלה במקצתה, כדי עלות דמי המשלוח הנזכרים.

11. בקשת הרשות לערער מבוססת על שתי הודעות אי מייל שהועברו בין הצדדים, לאחר ההודעה מיום 25.2.14 (שעה 4:35 PM), עליה סמך בית משפט קמא (מסמך 8 לנספח ב' לכתב ההגנה בבית משפט קמא). בהודעה אחת (25.2.14, 5:21 PM), הודיע מנהל המבקשת למשיב 2 כי בהמשך לשיחת טלפון בין הצדדים,

"We'll send your shipment to Moscow and we'll deliver the shipment to consignee – only after your payment receiving"

בהמשך לכך, אישר משיב 2 למנהל המבקשת בדוא"ל (25.2.14, 5:26 PM), "I confirm". לטענת המבקשת, מדובר באישור מחדש להסכם בין הצדדים. על רקע תכתובת זו, טוענת המבקשת כי נשמט הבסיס לקביעת בית משפט קמא, כי תנאי העסקה המקוריים שונו. המבקשת טוענת, כי במצב זה פעלה בהתאם להסכמה כאשר שחררה את הסחורה מן המכס. לטענתה, המשיבים התחייבו בפניה שהם אחראים הן לתשלום של ההובלה והן לתשלום עלות השחרור מן המכס, כמקובל בהסכמים מסוג זה (DPP – Delivered Duty Paid). לטענתה, במצב זה עולה, כי מעולם לא הסכימה לשינוי ההסכם אשר גם לשיטת בית משפט קמא נכרת בין הצדדים. גם אם המשיבים ביקשו לשנות את תנאי ההסכם, לא ניתנה לכך הסכמה מאת המבקשת. על בסיס זה טוענת המבקשת כי פעלה כדין כאשר שחררה את הסחורה מן המכס, וכי בית המשפט קמא טעה כאשר קבע כי פעלה ברשלנות. היא גם פעלה כדין לטענתה, כאשר דרשה כי קודם להשבת הסחורה לארץ, המשיבים ישלמו את המגיע לה על פי החוזה. עוד טענה, כי פעלה בסבירות כאשר אחסנה את הסחורה במחסן, ועל המשיבים לשלם עבור האחסון.

12. דין בקשת הרשות לערער להידחות.

13. במרכז ההתדיינות מצויה תכתובת דוא"ל בין הצדדים, המשקפת את תוכן ההסכמות בין הצדדים. עיינתי בתכתובת זו. עולה ממנה, כי יש בסיס ראייתי לקביעות בית משפט קמא. אשר לשתי התשדורות הנזכרות לעיל, עליהן נסמכת המבקשת. מתשדורות אלה עולה, לכאורה, כי המשיבים נטלו על עצמם את החיוב בתשלום (הגם שאינן מתייחסות באופן מפורש למיסי היבוא), וכי המסירה ללקוח במוסקבה הותנתה בתשלום על ידם. בכך יש תמיכה לכאורית בטענות המבקשת. ברם, המבקשת אינה מסבירה באופן משכנע, מדוע אחרי תשדורות אלה באה תכתובת, ממנה עולה כי שני הצדדים, ובהם המבקשת עצמה, המתינו לתשלום של הלקוח במוסקבה (ראו תשדורת מיום 27.2.14, אשר סומנה מס' 18; ראו גם תשדורת מס' 19 מאת המשיבים, 27.2.14, 6:07 PM, ממנה לא הסתייגה המבקשת; כן ראו גם את הודעות מס' 27 ו – 28, 5.3.14 11:35 AM, 5.3.14 12:20 PM). בנסיבות אלה, אין בסיס להתערב גם בקביעה, כי שחרור המוצר מן המכס על ידי המבקשת (לטענתה), ביודעה על נתק בין המשיבים ובין הלקוח, לא תאמה את ההסכמות בין הצדדים.

14. לכל אלה אוסיף, כי המבקשת לא מתמודדת בטיעוניה עם קביעות בית משפט קמא, אודות החסר הראייתי ביחס לטענתה היסודית, כי שחררה על חשבונה את המוצר מן המכס, ושילמה את מיסי היבוא. על רקע זה, היה יסוד לספק שביטא בית משפט קמא ביחס לגרסת המבקשת, כי המוצר אמנם שוחרר. לא למותר להוסיף, כי במצב בו המוצר לא שוחרר (וכך יש להניח כי קרה, נוכח החסר הראייתי האמור), הפתרון המתחייב היה החזרתו של המוצר לידי המשיבים, תוך חיובם בדמי המשלוח בלבד. לכך גם עתרו המשיבים בזמן אמת. הלכה למעשה, זהו גם הפתרון שאומץ על ידי בית משפט קמא (בכפוף לכך שהשבת המוצר נעשתה, בנסיבות העניין, כהשבת שווי, ולא כהשבה בעין).

15. בנסיבות המתוארות, בקשת הרשות לערער נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בהליך זה בסך של 5,000 ₪. סכום זה מביא בחשבון את היקף העבודה שנדרש בהליך, ואת מכלול הקביעות לעיל. הוא ישולם עד ליום 31.1.17.