רת"ק 53728-06-14 הורוביץ מכוניות בע"מ נ' עובדיה

רקע ועיקרי טענות המבקשת

1. מונחת לפניי בקשה למתן רשות לערער על פסק דינו מיום 8.6.14 של בית משפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' הרשמת הבכירה ס' אלבו) שניתן במסגרת ת"ק 48144-11-13.

2. סיפור המעשה, בקיצור, הינו כדלקמן. ביום 13.7.09 רכש המשיב מהמבקשת רכב מסוג יונדאי אלנטרה שנת 2004 (להלן: "הרכב"). בכתב התביעה שהגיש המשיב אל בית משפט קמא נטען, כי מחיר המחירון של הרכב עמד באותה עת על 45,000 ₪ והוא שילם תמורתו סכום של 38,000 ₪ במזומן. נטען, כי מקורו של ההפרש בין שני סכומים אלה טמון בכך שמדובר היה בעסקת טרייד-אין, במסגרתה העביר המשיב למבקשת בתמורה רכב קודם שהיה בבעלותו. עוד נטען, כי במעמד הרכישה הוצג הרכב בפני המשיב כתקין, ללא תאונות וללא פגמים. בנוסף, בהסכם המכר הוספה בכתב יד התחייבותו של מנהל המבקשת כי "המנוע והגיר תקינים ומתאים ל 142000 ק"מ". המשיב טען עוד, כי במסגרת המו"מ שנוהל בין הצדדים לא מסר מנהל המבקשת למשיב שמדובר שברכב שהוחזק בעבר על ידי חברה וכי הרכב עבר תאונות קודמות. עוד טען המשיב, כי לפני ביצוע העסקה ביקש לקחת את הרכב לבדיקה במכון חיצוני, ואולם מנהל המבקשת אמר לו כי אם יעשה כן, לא תהיה לו אחריות כלפי הרכב, וכי מכל מקום במגרשו נמצא בעל מקצוע אשר בדק את הרכב ומצאו תקין, ועל כן הוא מסכים להתחייב ולחתום כי הרכב תקין וכי הוא נושא באחריות לכך. בחלוף כשלושה שבועות מיום רכישת הרכב, התגלתה בו תקלה. המשיב הכניס את הרכב לבדיקה במוסך הראשי של יונדאי ואז התברר כי קיימת נזילה מהרדיאטור וכי ראש המנוע אינו תקין. בהתאם לחוות דעת המוסך, היה צורך בתיקון מיידי בעלות של 7,219 ₪. המשיב יצר קשר עם מנהל המבקשת ודרש כי יתקן את הרכב בהתאם להסכם המכר. מנהל המבקשת עמד על כך שהתיקון יבוצע על ידי בעל מקצוע מטעמו. המשיב מסר את הרכב לתיקון אצל בעל מקצוע מטעם המבקשת אשר טען כי אין תקלה במנוע אלא אך תקלה קלה ברדיאטור, אותה הוא תיקן. בחודש פברואר 2010, כחמישה חודשים ממועד הרכישה, הגיע הרכב, כך נטען, למצב בו לא ניתן היה לנסוע בו. המשיב פנה אל בעל המקצוע מטעם המבקשת שתיקן קודם לכן את הרכב וזה הודה, כך לפי הטענה, כי אכן יש נזק לראש המנוע, אך דרש מהמשיב להשתתף בעלות התיקון בסכום של 2,500 ₪. מנהל המבקשת סירב לקבל אחריות ולשאת בעלות התיקון בטענה כי חלף זמן מאז רכישת הרכב, וכי ייתכן שהנזק למנוע נובע מרשלנות המשיב בטיפול ברכב. המשיב נשא בתשלום בסכום של 2,500 ₪. בחודש מרץ 2011 נאלץ המשיב להחליף את מנוע הרכב, כאשר תמורת החלפת המנוע שילם סך של 7,600 ₪. ביום 27.10.13 היה הרכב מעורב בתאונה. לאחר שהגיש המשיב תביעה לחברת הביטוח על מנת לקבל פיצוי בין נזקי הרכב, התברר לו לראשונה, כך נטען, כי מדובר ברכב שהיה בעבר בבעלות חברה, מה שהביא להפחתת ערכו בשיעור של 22%. עוד נטען, כי התברר למשיב שהרכב עבר שתי תאונות טרם רכישתו מהמבקשת שבגינן נגרמה לרכב ירידת ערך בשיעור של 3% ובשיעור של 2%, וכי הדבר לא גולה לו על ידי מנהל המבקשת עובר לרכישת הרכב. לסיכום, טענת המשיב בכתב התביעה הייתה שהמבקשת פעלה בחוסר תום לב ותוך הטעיה, הסתירה ממנו מידע חיוני בנוגע לרכב וכן נמנעה לעמוד בהתחייבויותיה על-פי ההסכם. על רקע זה עתר המשיב לחייב את המבקשת לפצותו בגין ירידת הערך בשל היות הרכב בבעלות חברה בעבר ובגין ירידת הערך של הרכב בגין התאונות, וכן להשיב לידיו את הסכום ששילם בגין החלפת המנוע. עוד עתר המשיב לקבלת הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם וכן פיצוי בגין עוגמת נפש.

3. המבקשת טענה מנגד, כי בסך הכל שילם המשיב בגין הרכב סך של 38,000 ₪ (33,200 ₪ במזומן, ו- 4,800 ₪ כזיכוי שקיבל עבור רכבו הישן), וכי מחיר המחירון של הרכב עמד על 45,000 ₪. את הפער בין סכומים אלה הסבירה המבקשת בכך שהמשיב קיבל הנחה בסכום של 7,000 ₪ ממחיר המחירון הואיל ומדובר היה ברכב שאינו בבעלות פרטית. אשר לטענות המשיב ולפיהן לא הופחתו סכומים בגין ירידת ערך לרכב בשל תאונות קודמות טענה המבקשת, כי סעיפים 5 ו-6 להסכם המכר מונעים מהמשיב מלהעלות טענות אודות מצבו המכאני של הרכב, כי למנהל המבקשת לא היה מידע על תאונות אלה, וכי מכל מקום, המשיב יכול היה לקחת את הרכב לבדיקה במכון בדיקה, אך הוא בחר שלא לעשות כן. אשר לדרישת המשיב לתשלום בגין תיקון המנוע טענה המבקשת, כי בהתאם לסעיפים 5 ו-6 להסכם, מנוע המשיב מלהעלות דרישה זו, וכי ייתכן שההתדרדרות במצבו המכאני של הרכב נגרמה עקב רשלנות בטיפול ותחזוקת הרכב על ידי המשיב.

4. בדיון שהתקיים בבית משפט קמא העידו מנהל המבקשת והמשיב. בפסק דינו קיבל בית משפט קמא את תביעת המשיב בחלקה. בית משפט קמא קיבל את טענת המשיב ולפיה המבקשת לא יידעה אותו על כך שהרכב היה רכב חברה בעבר, ועל התאונות שעבר, תוך שציין כי עדותו של המשיב היתה מהימנה עליו. בית משפט קמא קבע, כי המבקשת, כמי שעיסוקה במכירת כלי רכב משומשים, הפרה את חובות הגילוי החלות עליה בהתאם להוראות חוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), תשס"ח – 2008. לאור זאת, חייב בית משפט קמא את המבקשת לפצות את המשיב בסכום ירידת הערך בשל אי גילוי הפרטים המהותיים הנ"ל. בית משפט קמא קיבל את תביעתו של המשיב גם בכל הנוגע לטענה בדבר אחריותה של המבקשת לנזקים במנוע, וחייב את המבקשת להשיב לידי המשיב את הסכום ששילם בגין תיקון המנוע. מנגד, בית משפט קמא דחה את תביעת המשיב לקבלת פיצוי מוסכם כמו גם פיצוי בגין עגמת נפש. בסיכומו של דבר חייב בית משפט קמא את המבקשת לפצות את המשיב בסכום של 19,750 ₪ וכן בהוצאות בסך של 1,000 ₪.

5. במסגרת הבקשה שלפניי עותרת המבקשת להורות על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא. בעיקרו של דבר המבקשת חוזרת על הטענות שהועלו על ידה בבית משפט קמא, כפי שהובא לעיל. המבקשת טוענת, כי שגה בית משפט קמא משחייב אותה לפצות את המשיב בשל ירידת הערך בגין העובדה שמדובר היה ברכב חברה, והיא עומדת על כך שהדבר היה ידוע למשיב עובר לרכישת הרכב ואף ניתנה לו הנחה במחיר הרכב בשל כך. עם זאת יוער, כי המבקשת אינה חולקת על כך שלא נמסר למשיב "טופס גילוי" כפי שהיה עליה לעשות לפי חוק מכירת רכב משומש הנ"ל, והיא טוענת כי מאז מקרה זה היא דואגת לעשות זאת. המבקשת חולקת גם על חיובה בגין ירידת הערך בשל תאונות קודמות וטוענת כי הדבר לא היה ידוע לה בעת המכירה. עוד חולקת המבקשת על חיובה בפיצוי המשיב בגין תיקון מנוע הרכב וטוענת, כי האחריות שניתנה על ידה בהקשר זה הייתה מוגבלת, וכי ייתכן שהנזק נגרם כתוצאה מאופן השימוש של המשיב ברכב. המבקשת צירפה לבקשה מסמכים שונים בתמיכה לטענותיה. יצוין, כי מסמכים אלה לא הוגשו בבית משפט קמא.

   דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, מבלי צורך לבקש את תשובת המשיב (ראו תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984).

7. כידוע, הליך של תביעות קטנות נועד לאפשר לצרכן בפרט ולכל אזרח בכלל, להביא לפני בית המשפט עניין בעל ערך כספי מועט, בהליך פשוט ושווה לכל נפש, ללא צורך בהזדקקות לייצוג על-ידי עורכי דין, וללא צורך בהתמצאות בכללי הפרוצדורה ובדקדוקי הדין הנוהגים בהליכים משפטיים המתנהלים ב"מסלול הרגיל". כל זאת, במטרה להבטיח הליך לא יקר, יעיל, מהיר וצודק, שיאפשר לבעלי הדין להביא את עניינם לבית המשפט, ויאפשר לבית המשפט להכריע בעניין העומד בפניו במהירות וביעילות. השקפת המחוקק היא, שהליך של תביעה קטנה צריך להתחיל ולהסתיים בבית המשפט לתביעות קטנות. זה הטעם לכך, שביחס לתביעות המתבררות בבית משפט לתביעות קטנות לא קבע המחוקק "זכות ערעור" כפי שהדבר קיים בהליכים אזרחיים "רגילים". ביחס לתביעות המתבררות בבית משפט לתביעות קטנות קבע המחוקק, כי הגשת ערעור תהיה מותנית בקבלת רשות של ערכאת הערעור. מתי תינתן רשות לערער? הלכה פסוקה היא, כי הרשות לערער תינתן רק במקרים בהם נפלה בפסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות "טעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה" (ראו החלטתו של כב' השופט י' ענבר מיום 3.4.2008 במסגרת בר"ע (מחוזי י-ם) 375/08 ארקיע נ' קורח, סעיפים 9-10 וההפניות שם). ניסיון החיים מלמד, כי רק ביחס לאחוז קטן של פסקי הדין הניתנים בבית משפט לתביעות קטנות מוגשות בקשות רשות לערער, ורק חלק קטן מבקשות אלו, מתקבל.

8. מן הכלל אל הפרט. לאחר שנתתי דעתי לטענות המבקשת באתי לכלל מסקנה שמקרה זה אינו נמנה על המקרים הנדירים בהם יש לתת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות. אבהיר את הדברים.