רת"ק 48666-08-15 עיריית מעלה אדומים נ' כהן

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כבוד השופט הבכיר מ' כדורי) בת.ק. 42/14, מיום 12.8.15, בגדרו חייב בית המשפט קמא את המבקשת להשיב למשיב ארנונה שנגבתה ביתר בסכום כולל של 1,139 ₪ וכן חייבה בהוצאות משפט בסכום כולל של 350 ₪.

בתביעה שהגיש המשיב לבית המשפט קמא נטען כי במשך שנים רבות חוייב בתשלום ארנונה עבור דירתו על פי חישוב שהתבסס על שטח דירה של 118 מ"ר. בשנת 2012 נעשה סקר נכסים מטעם המבקשת בנכסים שונים בתחום שיפוטה. בין היתר נבדקה דירתו של המשיב והתגלה כי שטחה הוא 113.21 מ"ר בלבד. פניותיו של המשיב למבקשת להשבת התשלום ששילם לה ביתר במשך 18 שנה הושבו ריקם.

המבקשת טענה בכתב הגנתה להתיישנות עילת התביעה לכל הפחות לתקופה שמעבר לשבע שנים עובר להגשתה, ולגוף העניין טענה כי היה על המשיב לפתוח בהליך השגה. יוער כי על טענה זו לא שבה המבקשת לאחר מכן, שכן אף היא אינה כופרת עוד בהלכה לפיה רשאי אזרח לתבוע השבה של ארנונה ששולמה ביתר מכח דיני הנזיקין במסגרת הליך אזרחי, בכפוף להוכחת ההתרשלות (רע"א 7669/96 עירית נהריה נ' קזס, פ"ד נב(2) 214 (1998), להלן: הלכת קזס).

התובענה הוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות ביום 23.5.14. הדיון בה התקיים, משום מה, רק ביום 12.7.15. במהלך הדיון טענה המבקשת כי בשנת 2014 נערכה מדידה חוזרת של הנכס והתברר ששטחו הוא 115.11 מ"ר (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 10; נ/1). על אף זאת החליטה המבקשת שלא לגבות מהמשיב סכום העולה על זה שהתקבל לפי המדידה של 113.21 מ"ר (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 18-11).

בפסק-דינו קבע בית המשפט כי המבקשת התרשלה במדידה המקורית, כשהוא מבהיר כי אף שטענה זו לא הועלתה בכתב התביעה אין בכך כדי למנוע מבית משפט לתביעות קטנות לדון בה. לחלופין קבע כי אף אם לא התרשלה המבקשת הרי שהיא חבה בהשבה, כשהוא מסתמך על אמירות מסויימות בפסיקת הערכאות המבררות. בית המשפט קמא קיבל את טענת המבקשת בעניין התיישנות העילה לתקופה של העולה על שבע שנים עובר להגשת התביעה. עוד קבע כי מאחר והעיריה "אימצה את תוצאות המדידה משנת 2012, ומצאה כי המדידה הנוספת שביצעה בשנת 2014 אינה מצדיקה לשנות את השומה, היא קיבלה עליה את המדידה הראשונה". לפיכך קבע כי על המבקשת להשיב למשיב סכום המתקבל מהתשלום למ"ר כפול שטח של 4.79 מ"ר (ההפרש בין השטח של 118 מ"ר על פיו חוייב המשיב עד לשנת 2012 לבין השטח של 113.21 מ"ר שנקבע במדידה משנת 2012).

המבקשת טוענת שיש לתן רשות ערעור על קביעות אלה. לשיטתה טעה בית המשפט שעה שקבע כי התרשלה, וזאת כאשר ההפרש בפועל בין השטח שנמדד בשעתו לשטח שנמדד בשנת 2014 הוא 2.79 מ"ר בלבד. לטענתה לא היה על בית המשפט קמא לדון בטענת הרשלנות, שלא הועלתה כלל בכתב התביעה; לא היה בסיס לקביעה כי המבקשת התרשלה כאשר מדובר בסטייה קטנה ואף מזערית במדידה; ולא היה מקום לקביעה לפיה ניתן להורות על השבה גם ללא רשלנות. עוד טוענת המבקשת שלא היה מקום להשתית ממצאים על בסיס הפרש של 4.79 מ"ר או לחייבה על פי הפרש זה, שעה שמדידה משנת 2014 מוכיחה כי השטח בפועל גדול יותר מ- 113.21 מ"ר.

המשיב השיב לבקשה. הוא הביע פליאתו על כי המבקשת עומדת על קיום דיון ב"סיבוב נוסף" בגין הסכום הקטן שחוייבה להשיב, סכום אותו גבתה ללא כל הצדקה. לגוף העניין טען שלא היתה כל מניעה מלדון בשאלת הרשלנות; כי היה מקום לחייב את המבקשת בהשבה גם לולא התרשלה; וכי לא היה מקום להורות על התיישנות חלק מעילת התביעה, שעה שלשיטתו מתקיימים רכיבי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. יובהר כבר עתה שעניין אחרון זה לא ידון להלן, ולו מהטעם הפשוט שלא הוגשה בקשת רשות ערעור שכנגד.