רת"ק 47672-05-14 טבת נ' שטרית ואח'

  רקע ועיקרי טענות המבקש

• מונחת לפניי בקשה למתן רשות לערער על פסק דינו מיום 2.4.14 (ופסק דין מתוקן מיום 12.5.14) של בית משפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופטת ד' פיינשטיין) שניתן במסגרת ת"ק 26182-03-13.

• סיפור המעשה, בקיצור, הינו כדלקמן. ביום 25.11.12 רכשו המשיבים מהמבקש רכב מסוג סאנג-יונג (שנת ייצור 2010). במסגרת זיכרון הדברים שקדם לרכישה הצהיר המבקש, כי מדובר ברכב שהיה בשימושו הפרטי וכי הרכב גמע 104,000 ק"מ כמופיע במד האוץ (למען הדיוק יצוין, כי בעת המכירה הצביע מד האוץ על 104,938 ק"מ). לאחר הרכישה התברר למשיבים, כי ברישיון הרכב שהוצא ביום 13.3.12 (דהיינו כ-8.5 חודשים קודם הרכישה) נרשם, כי הרכב עבר 103,481 ק"מ. העובדה שבפרק הזמן הממושך הנ"ל (כאמור, כ-8.5 חודשים) עבר הרכב, לכאורה, כ-1,450 ק"מ בלבד עוררה את חשדם של המשיבים כי נעשה זיוף של מד האוץ שברכב. המשיבים ערכו בירורים שונים ואיתרו חשבוניות אודות טיפולים שעבר הרכב במוסך קודם המכירה. מאחת מהן עלה, כי ביום 18.7.12, היינו כ-4 חודשים לפני המכירה, הצביע מד האוץ על 124,060 ק"מ, כלומר מספר קילומטרים גבוה מזה שהצביע עליו במועד המכירה. עוד עלה מהחשבוניות הנ"ל, כי הן לא הוצאו למבקש כאדם פרטי, אלא לעסק הסעות שניהל בשעתו. במצב דברים זה הגישו המשיבים תביעה נגד המבקש בבית משפט קמא במסגרתה טענו כי המבקש הטעה אותם, כי שווי הרכב צריך להיות נמוך מהמחיר אותו שילמו למבקש (84,500 ₪), וכי על המשיב לפצותם. התביעה הועמדה על סך של 33,200 ₪. בכתב ההגנה שהוגש על ידו דחה המבקש את הטענה שזייף את מד האוץ שברכב וטען, כי אפשר שמדובר בטעות רישומית מתגלגלת במוסך. עוד דחה המבקש טענה שהעלו המשיבים ולפיה הרכב שימש כרכב הסעות וזאת בניגוד להצהרתו כי שימש למטרה פרטית בלבד. המבקש טען עוד, כי גם אם מספר הקילומטרים שעבר הרכב בפועל היה גבוה יותר מזה שהופיע על מד האוץ, הרי שבסופו של יום המחיר בו נמכר הרכב למשיבים היה נמוך בצורה משמעותית ממחיר המחירון. כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת שמאית מטעמו.

• בדיון שהתקיים בבית משפט קמא העידו המבקש ומשיב 2 וכן העידו השמאים מטעם הצדדים. בפסק דינו קיבל בית משפט קמא את תביעת המשיבים. בית משפט קמא העדיף את גרסת המשיבים, אימץ את קביעת השמאי מטעמם ולפיה שוויו האמיתי של הרכב בעת המכירה היה 54,041 ₪ בלבד, והורה למבקש לשלם למשיבים את ההפרש בין שווי זה לבין התמורה ששולמה למבקש (יצוין, כי בפסק הדין צוין, בטעות, כי ההפרש עמד על כ- 20,500 ₪, ואולם בהחלטתו מיום 12.5.14 תיקן בית משפט טעות סופר וקבע כי ההפרש עמד על כ- 30,500 ₪). בנוסף, חויב המבקש בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך הדין שערך עבורם את כתב התביעה.

• במסגרת הבקשה שלפניי עותר המבקש להורות על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא. לחילופין, עותר המבקש לאפשר לו הגשת ראיות נוספות מטעמו, ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא לשמיעת ראיות אלה. המבקש טוען, כי לא ניתנה לו הזדמנות אמיתית להשמיע את טענותיו ולהביא ראיות לתמיכה בהן. נטען, כי המבקש לא היה מיוצג בבית משפט קמא, וכי אילו היתה ניתנת לו הדרכה קלה על ידי בית משפט קמא והזדמנות להוכיח את טיעוניו (כפי שמקובל בהליך של תביעות קטנות - כך לפי הטענה), כי אז תוצאת פסק הדין הייתה שונה. המבקש גם מעלה טענות כלפי קביעות שונות של בית משפט קמא בפסק הדין.

   

  דיון והכרעה

• לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, מבלי צורך לבקש את תשובת המשיבים (ראו תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984).

• כידוע, הליך של תביעות קטנות נועד לאפשר לצרכן בפרט ולכל אזרח בכלל, להביא לפני בית המשפט עניין בעל ערך כספי מועט, בהליך פשוט ושווה לכל נפש, ללא צורך בהזדקקות לייצוג על-ידי עורכי דין, וללא צורך בהתמצאות בכללי הפרוצדורה ובדקדוקי הדין הנוהגים בהליכים משפטיים המתנהלים ב"מסלול הרגיל". כל זאת, במטרה להבטיח הליך לא יקר, יעיל, מהיר וצודק, שיאפשר לבעלי הדין להביא את עניינם לבית המשפט, ויאפשר לבית המשפט להכריע בעניין העומד בפניו במהירות וביעילות. השקפת המחוקק היא, שהליך של תביעה קטנה צריך להתחיל ולהסתיים בבית המשפט לתביעות קטנות. זה הטעם לכך, שביחס לתביעות המתבררות בבית משפט לתביעות קטנות לא קבע המחוקק "זכות ערעור" כפי שהדבר קיים בהליכים אזרחיים "רגילים". ביחס לתביעות המתבררות בבית משפט לתביעות קטנות קבע המחוקק, כי הגשת ערעור תהיה מותנית בקבלת רשות של ערכאת הערעור. מתי תינתן רשות לערער? הלכה פסוקה היא, כי הרשות לערער תינתן רק במקרים בהם נפלה בפסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות "טעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה" (ראו החלטתו של כב' השופט י' ענבר מיום 3.4.2008 במסגרת בר"ע (מחוזי י-ם) 375/08 ארקיע נ' קורח, סעיפים 9-10 וההפניות שם). ניסיון החיים מלמד, כי רק ביחס לאחוז קטן של פסקי הדין הניתנים בבית משפט לתביעות קטנות מוגשות בקשות רשות לערער, ורק חלק קטן מבקשות אלו, מתקבל.

• מן הכלל אל הפרט. לאחר שנתתי דעתי לטענות המבקש באתי לכלל מסקנה שמקרה זה אינו נמנה על המקרים הנדירים בהם יש לתת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות. אבהיר את הדברים.

• עיון בפרוטוקול הדיון של בית משפט קמא ובפסק דינו מלמד, כי בית המשפט ניהל הליך ראוי. בית משפט קמא שמע את הצדדים והכריע בתביעה על יסוד הראיות שהונחו לפניו. בית משפט קמא, אשר התרשם באופן בלתי אמצעי מעדותם של המבקש ושל משיב 2, ציין בפסק דינו, כי הוא אינו מקבל את גרסת המבקש ואף לא התרשם ממהימנותו. בית משפט העדיף את גרסת המשיבים ובחר לאמץ גם את חוות הדעת של השמאי מטעמם, תוך שציין בפסק הדין כי בעיקרו של דבר שני השמאים (אשר גם העידו לפני בית משפט קמא) תמימי דעים. כידוע, בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בקביעות עובדתיות ובשאלת מהימנות, והדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בבקשה למתן רשות לערער על פסק דין במסגרת הליך של תביעות קטנות. גם את בקשת המבקש להבאת ראיות חדשות יש לדחות. מדובר בראיות שעל פניו היו, או למצער יכולות היו להיות, ברשותו של המבקש ולא הייתה כל מניעה כי יוגשו על ידו במסגרת ההליך שהתקיים בפני בית משפט קמא. גם את טענת המבקש להיעדר ייצוג יש לדחות. ראשית, משום שגם המשיבים לא היו מיוצגים בדיון בפני בית משפט קמא וזאת בשים לב לאופיו של ההליך. ושנית, מהמסמכים שצורפו לבקשת רשות הערעור עולה, כי בין הצדדים התנהלה תכתובת באמצעות עורכי דין עובר להגשת התביעה בבית משפט קמא (ראה מכתבו מיום 21.1.13 של עו"ד יובל חרל"פ). מכאן, שלא הייתה כל מניעה לכך שהמבקש יסתייע בעורך דין לקראת הדיון. סיכומו של דבר, איני מוצא כי נפל פגם בפסק הדין, ובוודאי שאין לומר כי נפלה בו "טעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה" העשויה להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.