שני נ' כ'

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' הרשמת הבכירה אלישבע חן) מיום 15.3.2017, אשר ניתן בת"ק 59139-05-16.

1. בגדרו של פסק הדין התקבלה תביעת המשיב לפיצויים בגין נזקי גוף ונזקי ממון אשר נגרמו לו עת ננשך על ידי הכלבה שבבעלות המבקשת. פסק הדין ניתן על יסוד האמור בכתב התביעה וזאת בשל היעדר התייצבות המבקשת לדיון, על אף שזומנה כדין ומבלי שעתרה לדחייתו. בית המשפט פסק, כי בהתאם לתקנה 11 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976 (להלן – תקנות השיפוט בתביעות קטנות), מחויבת המבקשת במלוא סכום התביעה בסך 7,100 ₪, בצירוף הוצאות המשיב בסך 600 ₪.

2. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר בגדרה טוענת המבקשת, כי לא התייצבה לדיון בשל עומס עבודה בעיריית ראשון לציון בתפקידה כעובדת סוציאלית, ובעקבות אירוע חריג שהתרחש במקום עבודתה אשר חייב את טיפולה באופן נקודתי (לבקשה לא צורפה כל אסמכתא לכך). בבקשה נטען, כי אכן המבקשת לא הגישה הודעה לבית משפט קמא כי נבצר ממנה להגיע וכי מבקשת היא הארכת מועד לדיון. חרף זאת, עותרת המבקשת לקבל את יומה בבית המשפט.

3. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בתשובה.

4. ההלכה הפסוקה קובעת, כי בקשת רשות ערעור על הליך בתביעות קטנות תיבחן בקפידה יתרה, ותינתן במשורה שבמשורה, וזאת רק במקרים חריגים ביותר שבהם נפל פגם מהותי בפסק הדין ובמקרה של טעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה. אחרת – תסוכל כוונת המחוקק להעמדת הליך חסכוני - שאינו מטיל הוצאות גדולות על הצדדים, ומהיר - שאינו גוזל מזמנם יתר על המידה (רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב (פורסם במאגרים, מיום 20.3.2005); רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (פורסם במאגרים, מיום 18.3.2015); בר"ע (י-ם) 244/90 יאיר נ' פרנקל, פ"מ כרך תשנ"א (3) 309, 314-315 (1990); בר"ע (י-ם) 375/08 ארקיע קוי תעופה ישראליים בע"מ נ' קורח (פורסם במאגרים, 3.4.2008)).

5. סבורני, כי אין המקרה הנדון בא בגדרם של אלה. אבהיר את עמדתי.

6. המבקשת אינה חולקת על העובדה כי לא התייצבה לדיון וכי לא מסרה הודעה על כך מבעוד מועד לבית המשפט. תקנה 11 לתקנות השיפוט שכותרתה "אי-התייצבות למשפט" נועדה להסדיר מקרה בו בעל הדין אינו מתייצב לדיון בעניינו. תכליתה של הוראה זו היא לשנות מנטל ההוכחה המוטל על תובע בתביעה רגילה באותן נסיבות של אי-התייצבות נתבע. בתביעה אזרחית רגילה, בנסיבות דומות בהן הנתבע אינו מתייצב לדיון בעניינו, קובעת תקנה 157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי על התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר. ברי, כי המחוקק ביקש להקל עם התובע בבית המשפט לתביעות קטנות בסיטואציה דומה והסתפק בהצהרה על נכונות האמור בכתב התביעה. הסדר זה משקף איזון ראוי המביא בכלל חשבון את הערכים של הכרעה מהירה ויעילה בסכסוכים אזרחיים, להם ניתנת חשיבות יתירה במוסד התביעה הקטנה, ואת העובדה כי הסכסוכים הנדונים בבית המשפט לתביעות קטנות הינם סכסוכים אזרחיים המערבים סכומי כסף מוגבלים (רע"א 8821/09 פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ (פורסם במאגרים, מיום 16.11.2011); רע"א 292/93 סרבוז נ' ע.אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177, 191-189 (1994)). מכאן אנו למדים, כי לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת בשאלה מתי יינתן פסק דין על-פי צד אחד בשל היעדר התייצבות בעל דין (ראו גם: רע"א 8747/09 זייד יוסף בלעוס נ' ריאד חאמד (פורסם במאגרים, מיום 4.12.2009).

7. נוכח זאת, ומשהתנהלות המבקשת גרמה לאובדן זמן שיפוטי יקר, איני רואה מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט קמא, אשר מצא כי לאור המחדל הדיוני של המבקשת להתייצב במועד, יש ליתן פסק דין בהיעדרה על יסוד כתב התביעה.

8. למעלה מן הצורך אומר, כי אף אילו הייתה הבקשה מתקבלת, הרי שמטבע הדברים היה מקום לחיוב המשיבה בתשלום הוצאות למשיב בגין מחדלה הדיוני, וזאת ללא קשר לתוצאה הסופית של הדיון. על כן, ממילא לאור סכום התביעה שאינו גבוה, איני מוצאת גם טעם מעשי לעשות כן.

9. בשולי הדברים יוער, כי בהתאם לסעיף 12 לתקנות השיפוט בתביעות קטנות, דרך המלך לתקיפת פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות, הינה הגשת בקשה לביטול פסק הדין. משבחרה המבקשת לבחור בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור, הרי שבהתאם למגבלות מסגרת דיונית זו, אשר בה נדרש להראות כי נפל פגם מהותי בהתנהלותו של בית המשפט קמא, ברי כי אין להיעתר לבקשה.