רת"ק 43585-06-14 ב' ע' נ' ריו הוטלס בע"מ, מלון ריו בוטיק אילת

1.בתאריך 13.5.13, בעת שהמבקשת התארחה אצל המשיבה - מלון ריו בוטיק באילת, היא נתקלה בדלת זכוכית הנמצאת ביציאה מהמלון, וכתוצאה מכך נגרם לה חתך בגבה העליונה. המבקשת טענה, כי בשל רשלנות המלון (אשר לא התקין כל אמצעי זהירות בדלת, כגון מדבקות אזהרה) נחבלה; נאלצה להתפנות למיון, שם הודבק החתך; נפגעה בגופה ובנפשה; והפסידה ימי עבודה רבים (42 ימי מחלה). לכן, תבעה מהמשיבה פיצוי בסך של 33,000 ₪. מנגד, המשיבה ביקשה לדחות את התביעה בטענה, כי דלת המלון הייתה מסומנת במדבקות ואף הייתה מותקנת עליה ידית אלומיניום עבה וארוכה בגובה של כמטר מהרצפה; כי נהגה בזהירות הנדרשת; כי המבקשת לא הגישה חו"ד רפואית שתבסס פגיעה גופנית או נפשית כלשהן, אם בכלל ואם בעקבות האירוע; וכי סכום התביעה גלובאלי, ללא פירוט ראשי הנזק ומופרז. 

בית המשפט, לאחר ששמע את הצדדים והעד מטעם המשיבה (פקיד הקבלה של המלון שהיה עד לאירוע), ולאחר שעיין בתמונות ובמסמכים שהוגשו לו, דחה את תביעת המבקשת וקבע, כי לאור הנתונים שהובאו בפניו, אין ביכולתו לקבוע קשר סיבתי בין הנזק הנטען על ידי המבקשת לבין הפגיעה מדלת המלון. כמו כן חייב בית המשפט את המבקשת בהוצאות המשיבה בסך 1,000 ₪.

נגד פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפני.

2.המבקשת טוענת בבקשתה, כי לא קיבלה את יומה בבית המשפט; הדיון ארך זמן קצר מאוד של 5 עד 7 דקות, בהן לא ניתן להגיע לחקר האמת; לא אפשרו לה לומר את מלוא דבריה; בית המשפט התייחס אליה בזלזול וקיבלה יחס משפיל ומלגלג; ביהמ"ש טעה בכך שאפשר למשיבה להגיש תמונות, אשר לא צורפו לכתב ההגנה, נערכו באופן מגמתי לקראת הדיון בבית המשפט ולא הוכח מתי צולמו; לו המשיבה הייתה מגישה את התמונות לפני הדיון, כפי שהמבקשת צירפה תמונותיה לכתב התביעה, יכלה להעיד עדים (וביניהם אחותה אשר נכחה בעת האירוע ואף צילמה את התמונות) שיעידו, כי לא כך היה המצב בעת שנחבלה מהזכוכית; טענת המשיבה כי הזכוכית עומדת בתקן – לא הוכחה; בית המשפט לא התייחס למסמכים שצורפו על ידה בנוגע לפגיעתה (אמנם לא נותרה לה נכות רפואית אך לבית המשפט סמכות לפסוק פיצוי בגין נכות מתחת ל- 10% ופיצוי בגין כאב וסבל ואובדן הכנסה שנגרמו לה). לאור האמור ביקשה לבטל את פסק הדין של בית משפט קמא.

3."התביעות הקטנות" הוא מוסד שנולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול. זהו גם הטעם שהמחוקק לא איפשר, ככלל, ייצוג בעלי הדין (סעיף 63 לחוק בתי המשפט), למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו; נקבעה גם גישה גמישה לראיות ולסדרי דין (סעיף 62 לחוק וכן תקנה 9 לתקנות); וגם הוגבל השדה הערעורי כשהמדובר בתביעות קטנות, קרי ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי (סעיף 64).

היות וההליך אמור להיות, כאמור, יעיל, נגיש, פשוט ומהיר, לא מוקנית לצד, שאינו שבע רצון מהחלטת ביהמ"ש, זכות לערער, והוא נדרש לבקש רשות לעשות כן. בשל כך, יש גם להעניק משקל רב להכרעת בית המשפט שבפניו התברר העניין.

הכלל הוא, כי אף במצב בו עומדת למתדיין הזכות להגיש ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, מאחר והמשפט מתנהל בפניה בלבד; היא זו ששומעת את העדים והיא זו שמתרשמת מדבריהם וממהימנותם. קל וחומר כשזכות הערעור אינה מוקנית, כמו במקרה שמבקשים להתערב בפסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות.

4. ובענייננו, ביהמ"ש שמע את הצדדים, בחן את עמדותיהם ובסיכומו של הליך מצא שיש לדחות את עמדת המבקשת, מכיוון שלא הצליחה להוכיח את תביעתה. המבקשת מבקשת שבית המשפט יתערב בקביעותיו העובדתיות (בנוגע לדלת הכניסה) ובהערכת המהימנות שקבע בית משפט קמא, אך, כאמור, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסק דין על סמך בקשתו של צד לקבוע עובדות אחרות מאלו שנקבעו. יש לזכור, כי לערכאה הדיונית אשר ראתה את העדים, שמעה את עדותם, ובחנה את מכלול הראיות, יתרון בולט על פני ערכאת הערעור, בכל הנוגע לבחינת מהימנותם של עדים אלה, ולא מצאתי בין טענות המבקשת, הצדקה להתערב בקביעותיו של ביהמ"ש, בהעדר התקיימותו של אחד החריגים לכלל אי ההתערבות.