רת"ק 43183-06-14 חגאג נ' אדרי

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בחדרה מיום 08.0.6.14 שניתן על ידי כבוד השופטת רקפת סגל מוהר במסגרת ת"ק 33967-12-13, (להלן: "בית משפט קמא"), שהוגשה על ידי הגב' חגאג זהבה (להלן: "המבקשת") , לאחר שבית משפט קמא קיבל את תביעתו של מר אדרי סימון (להלן: "המשיב") באופן חלקי וחייב את המבקשת בתשלום סך של 8,900 ₪ בתוספת הוצאות משפט.

מהעובדות המתוארות בפסק דינו של בית משפט קמא, עולה, כי ביום 26.11.12 התקשרו המבקשת והמשיב בהסכם שכירות בלתי מוגנת, לפיו אמור היה המשיב להתגורר בשכירות בדירה השייכת למערערת, ברחוב העצמאות 27 בחדרה (להלן: "הדירה"), החל מיום 01.12.12 ועד ליום 31.12.13, ובתמורה ישלם המשיב למערערת דמי שכירות חודשיים בסך של 3,300 ₪. הדירה נשוא בקשת רשות הערעור מהווה מחצית מקוטג' דו משפחתי.

בסעיף 12 להסכם השכירות הצהיר המשיב, כי הוא ראה ובדק את הדירה והחפצים שהיו בה ומצא אותם במצב טוב, תקין ומתאים לדרישותיו, למעט ליקויים שנרשמו וצורפו כנספח ב' להסכם.

המשיב הגיש תביעה לתשלום פיצויים בסך כולל של 33,200 נגד המבקשת, בגין נזקים שנגרמו לו. בתביעתו טען המשיב, כי כחודשיים לאחר כניסתו לדירה ביחד עם בני משפחתו, התגלתה בדירה בעיית רטיבות ועובש חמורה אשר היוותה מפגע בריאותי חמור והוסתרה על ידי צבע. לטענת המשיב, בעיית הרטיבות הייתה ידועה למערערת עוד בטרם כניסתו לדירה.

עוד טען המשיב, כי העובש כילה את מיטב בגדיהם, נעליהם ואביזריהם שלו, של אשתו ושל בנו הפעוט, אשר היו מאוחסנים בארון הבגדים אשר אף הוא ניזוק.

המשיב הוסיף וטען, כי בהעדר פתרון הולם לבעיית העובש, נאלצו הוא ובני משפחתו לעבור אל הדירה הצמודה ולשאת בעלויות המעבר. כן טען המשיב, כי המבקשת אשר הבטיחה כי תטפל בבעיית העובש עם סיום עונת החורף וכי המשיב ובני משפחתו יוכלו לשוב ולהתגורר בה, לא עמדה בהבטחה זו.

עוד טען המשיב, כי מכיוון שהדירה הצמודה שימשה קודם כצהרון ומצבה היה רעוע, סיכם המשיב עם המבקשת, כי התיקונים שנדרשו בה יבוצעו על ידו וכי היא תשפה אותו הן בגין ההוצאות הכספיות שתהיינה כרוכות בכך והן בגין העבודה.

כן טען המשיב, כי בצעד חד צדדי וללא כל הודעה מוקדמת, הקימה המבקשת קיר חוצץ בפטיו ובכך הקטינה את השטח שהועמד לרשות המשיב, יצרה חסימה של אור ואויר לחדר השינה שלו וניתקה את מכונת הכביסה שלו מנקודת החשמל שאליה הייתה מחוברת, ולא דאגה לנקודת חשמל חדשה. לטענת המשיב, המבקשת לא דאגה גם לתיקון המזגן, הברז הדולף, הכבלים ותקרת הפטיו שהייתה בה נזילה ולא אפשרה לו גישה אל רשת האינטרנט האלחוטית. כן מנעה המבקשת מהמשיב ובני משפחתו שימוש בחצר ובבריכה אשר היוו והוצגו כחלק בלתי נפרד מן הדירה שהושכרה להם.

עוד טען המשיב, כי במהלך חופשת הפסח וחופשת הקיץ הפעילה הנתבעת במתחם המגורים במקום, קייטנה לכ- 30 ילדים, דבר אשר היווה מטרד בלתי סביר לתובע ולבני משפחתו, וכי אחיה של המבקשת הטריד את המשיב ובני משפחתו בצעקות ואיומים ובהצצות לדירתם.

בסופו של דבר נאלץ המשיב ובני משפחתו לטענתו לעזוב את הדירה בטרם עת (ביום 12.08.13), דבר שהיה כרוך בהוצאות הובלה ואחסנה נוספות.

בית משפט קמא קיבל את התביעה בחלקה וקבע, כי הוא שוכנע, כי בשלב מוקדם יחסית של תקופת השכירות, ככל הנראה בחודש פברואר 2013 נאלצו המשיב ובני משפחתו לעזוב את הדירה בשל בעיות רטיבות שהיו בה ולעבור לדירה הצמודה.

כן קבע בית משפט קמא, כי מהתצלומים שהוגשו על ידי המשיב, עולה, כי הדירה אכן סבלה מבעיית רטיבות ועובש, וכי הוכח גם, שהמבקשת היא זו אשר ביקשה מהמשיב לעבור לדירה הצמודה, בגלל "נזק של רטיבות".

בית משפט קמא ציין, כי סעיף 7 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, (להלן: "חוק השכירות והשאילה"), קובע, כי על המשכיר לתקן במושכר, כל דבר השולל או מגביל הגבלה של ממש את השימוש במושכר, זאת בין אם הפגם היה בזמן מסירת המושכר ובין אם שהתהווה לאחר מכן. לעמדתו של בית משפט קמא, המבקשת לא טיפלה בבעיית הרטיבות אשר הגבילה את השימוש של המשיב ובני משפחתו בדירה שהושכרה להם.

לצד זאת הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי הסכם השכירות המקורי התייחס לדירה בת 3 חדרים מטבח ושירותים בלבד, וכי להתרשמותו, על אף שהמבקשת התירה למשיב, לפנים משורת הדין, שימושים נוספים בחצר ובבריכה, קיבל הוא את הדבר כמובן אליו ובשלב מסוים הגזים באופן השימוש שלו בחלקי המתחם השייך לא רק למבקשת אלא ככל הנראה גם לאחיה.