רת"ק 33956-07-15 גולדשטיין נ' סויסה

1.בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, כב' סגן הנשיא השופט ערן נווה, שניתן ביום 22/06/15 בת"ק 51234-11-14. במסגרת פסק הדין קיבל בית משפט קמא את התביעה שהגישה הגב' ספיר סויסה (להלן: "המשיבה") במלואה, חייב את מר שי גולדשטיין (להלן: "המבקש") בתשלום סך של 4,481 ₪ ודחה את התביעה שכנגד שהגיש המבקש.

2.המבקש והמשיבה היו מעורבים בתאונת דרכים, שארעה ביום 20/07/14, והגישו לבית משפט קמא תביעה ותביעה שכנגד בגין נזקיהם.

המשיבה טענה, כי המבקש, אשר נסע על אופנוע במהירות, פגע בה, לאחר שביצעה פניית פרסה, מבלי שראתה שיש רכבים אשר מונעים ממנה את ביצוע פניית הפרסה. המבקש טען מנגד, כי המשיבה הפתיעה אותו בביצוע פניית הפרסה, ללא איתות וללא התראה, והוא, שנסע במהירות של כ-30 קמ"ש, נאלץ לפגוע בה.

3.בתאריך 22/06/15 שמע בית משפט קמא את עדויות המשיבה, עדה מטעמה והמבקש. בית משפט קמא, לאחר ששמע את עדויות הצדדים ועיין במסמכים, העדיף את גרסת המשיבה והעדה מטעמה וקיבל את תביעת המשיבה.

4.בית משפט קמא הבהיר בפסק דינו, כי אופיים של הנזקים, במיוחד הנזק הטוטאלי שנגרם לאופנוע של המבקש, הנסיבות הכוללות של האירוע, לרבות מקום התרחשות התאונה, והתרשמותו מן העדויות, אינם מלמדים על כך, שהמשיבה פעלה בחוסר זהירות וביצעה פניית פרסה בלא איתות. על כן, קבע בית משפט קמא, כי האשמה בגין התאונה נופלת במלואה על המבקש, אשר נסע במהירות ובחוסר זהירות ופגע ברכב המשיבה. על כן, קבע בית משפט קמא, כי יש לקבל את תביעת המשיבה ולהורות על דחיית התביעה שכנגד, שהגיש המבקש.

5.באשר לנזקי המשיבה, פסק בית משפט קמא למשיבה את הנזקים העקיפים, הנתמכים במסמכים והכוללים: שיעור ערך כינון בסך של 70 ₪, השתתפות עצמית בסך של 2,378 ₪, השתתפות עצמית בירידת ערך בסך של 1,000 ₪ והוצאות משפט בסך של 1,000 ₪, והעמיד את סך הפיצוי על סך של 4,481 ₪.

6.המבקש ממאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא. עיקר בקשת הערעור מתמקד בטענה, כי המבקש אמר לבית משפט קמא בדיון, כי מחמת מחלת אביו לא זימן את העדים מטעמו לתאונה, והדבר לא קיבל ביטוי בפרוטוקול.

לטענתו, ארעה התאונה, לאחר שביצע עקיפה של רכב אחר, כאשר המשיבה ביצעה את העקיפה בפתאומיות, תוך שאינה שמה ליבה למתרחש בכביש, ופגעה במבקש והסבה לו נזקים חמורים, בעטיים הוכרז רכבו של המבקש כאובדן גמור.

המבקש טען, כי משהמשיבה לא פעלה בזהירות וכנהגת סבירה, המשתלבת לנתיח אחר או בעת שהינה מבצע פניית פרסה, העמידה המשיבה את המבקש בסכנה ואשמתה לקרות התאונה ברורה.