רת"ק 2918-05-15 קורסיה נ' רואה ואח'

בפני בקשה למתן רשות לערער על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בחיפה (כב' השופטת רויטל באום) אשר קיבל את תביעת המשיבים וחייב את המבקש לשלם להם פיצוי בסך 15,000 ₪ עבור חרוזים וקריסטלים אשר היו חלק מתכולת בית שהועברה על ידי המבקש אל כתובתם של המשיבים ועל פי הנטען, אבדה.

בתמצית יצוין כי המשיבים הם התובעים בבית משפט קמא. המשיבים שכרו שירותי הובלה של תכולת בית מביתם הישן לביתם החדש. המבקש, שהוא הנתבע בבית משפט קמא, הוא הקבלן האחראי על ביצוע ההובלה. על פי הנטען, חלק מהארגזים שהועברו מהבית הישן לחדש לא הגיעו אל היעד, והמשיבים מצאו כי אבד בהובלה ארגז קרטון שתכולתו חרוזים יקרי ערך. מדובר בחרוזים שחלקם פנינים, חלקם קריסטלים, ושוויים המוערך על פי כתב התביעה בין 12,000 ₪ לבין 15,000 ₪.

המבקש, שהוא הנתבע, לא כפר באחריותו להובלה. עם זאת יצוין כי הוא עצמו לא ביצע את ההובלה, אלא עובד מטעמו.

לדיון הראשון בבית משפט קמא לא התייצב המבקש, וניתן פסק דין בהעדרו. לבקשתו בוטל פסק הדין ונקבע דיון חדש בתביעה. ביום הדיון התייצב המבקש, ואולם לא הביא עמו את העדים הרלוונטיים, דהיינו אותם אנשים אשר ביצעו את ההובלה. בנסיבות אלו קבעה השופטת בבית משפט קמא כי היא מקבלת את גרסתם של התובעים/משיבים, ומחייבת את המבקש לשלם להם פיצוי בסך 15,000 ₪.

על פסק דין זה הוגשה בקשה למתן רשות לערער.

מאחר ושני הצדדים אינם מיוצגים, זימן בית המשפט את הצדדים לדיון בפניו, ולא ניתנה ההחלטה כמקובל בהתאם לתקנה 406 לתקנות סדר הדין האזרחי. במהלך הדיון ניסה בית המשפט להוביל את הצדדים להסכמה, ללא הצלחה. בנסיבות אלו, לאחר ששמעתי את הצדדים, החלטתי כי יש מקום ליתן רשות לערער, החלטתי לדון בבקשה כבערעור, לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולהחזיר את הדיון לבית משפט לתביעות קטנות כדי שיבורר בפני מותב אחר, והכל בהתאם לתנאים כפי שיפורטו.

מעיון בפרוטוקול בית משפט קמא ניתן להבין כי המבקש, הנתבע שם, לא הבין כי הוא מוזמן לישיבה בה יישמעו עדויות ולא הביא עמו עד. מטעם זה גם נקבע כי לא הוכיח את גרסתו. ראוי היה בנסיבות אלו כי בית משפט קמא ידחה את הדיון ויאפשר למבקש להביא את העד המתאים, וזאת אגב חיובו בהוצאות עקב אי-הבאת העד, וכפועל יוצא מכך, הארכת הדיון. כאשר מדובר בבית משפט לתביעות קטנות והצדדים אינם מיוצגים, יש לנהוג בזהירות כאשר מדובר במחדל דיוני של אחד הצדדים, וככל שניתן לרפא את המחדל בדרך של פסיקת הוצאות, ראוי לעשות כן באופן שבו המחלוקת תבורר לגופו של עניין, ולא עקב טעות של צד אשר אינו בקיא בסדרי דין.

על כן סבור אני כי יש מקום להחזיר את הדיון לבית משפט קמא.

מעבר לאמור, בכתב התביעה שהוגש לבית משפט קמא כתבו התובעים כי השווי המוערך של הרכוש שאבד (לטענתם) הוא בין 12,000 ₪ לבין 15,000 ₪. לא ברור מפרוטוקול בית משפט קמא אילו ראיות הוצגו לבית משפט קמא להוכחת הנזק בכל מקרה, בית משפט קמא גם לא טרח לפרט בפסק דינו מדוע יש לפסוק פיצוי בסכום של 15,000 ₪, זאת כאשר התובעים עצמם מעריכים את שווי החרוזים בין 12,000 ₪ לבין 15,000 ₪, כמפורט לעיל.