רת"ק 27104-03-15

על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות באילת, אשר קיבל את תביעת המשיבה לתשלום פיצוי בגין פעולות שביצע המבקש, שלא כדין, תוך עשיית דין עצמי, בדירה אותה השכיר למשיבה, בעיר אילת.

בפתח הדברים יצוין, כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור, מבלי שהוגשה בקשת ארכה בעניין. בהתאם להוראת סעיף 16 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות הינו 15 ימים מיום מתן פסק הדין, או מיום המצאתו לצדדים, במידה ולא ניתן במעמדם. בענייננו, פסק הדין ניתן ביום 20.01.2015, ונמסר לידי המבקש, ביום 8.02.2015, בעוד שבקשת רשות הערעור הוגשה ביום 12.03.2015, כמעט שלושה שבועות לאחר המועד הקבוע בדין (23.02.2015). די בכך על מנת לדחות את הבקשה.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי יש מקום לדחות את הבקשה גם לגופה, אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה, זאת בהתאם לסמכות הקבועה בתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.

ביום 03.03.2014 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות לתקופה של שישה חודשים (מיום 15.03.2014 ועד ליום 15.09.2014). לא הייתה מחלוקת, כי תשלום שכר הדירה עבור התקופה כולה שולם מראש ע"י המשיבה (שכ"ד חודשי בסך 3,800 ₪); כי בשל פרוץ "מבצע צוק איתן" עזבה המשיבה את הדירה וחזרה להתגורר בבית הוריה בפרדס חנה, כאשר היא הגיעה לדירה מפעם לפעם; וכי ביום 01.09.2014, טרם הסתיימה תקופת השכירות, השכיר המבקש את הדירה לאחרים.

לטענת המבקש, המשיבה הפרה את הסכם השכירות, בכך שהלינה אנשים בדירה בשכר (דבר שלא הוכח), ואף הכניסה אליה כלבים, בניגוד לסעיפים 6 ו-9 להסכם השכירות (העתק מההסכם צורף כנספח 3 לבקשה), ומשכך, היה רשאי להתקשר בהסכם עם שוכרים חדשים (המבקש מסתמך על סעיף 15 להסכם, לפיו הפרה של אחד מתנאי ההסכם מצד השוכר, מאפשרת למשכיר לבטל את ההסכם ולתבוע את פינויו של השוכר). מאידך טענה המשיבה, כי ביום 10.09.2014 (חמישה ימים טרם פקיעת הסכם השכירות), הגיעה עם אמה לדירה על מנת לפנות את חפציה, ולהפתעתה גילתה, כי מנעול הדלת הוחלף; כי בדירה מתגוררים שוכרים חדשים; כי חלק מחפציה הושלכו לפח ע"י המבקש ואילו החלק האחר נותר בדירה, כאשר השוכרים החדשים עשו בו שימוש. המשיבה הזמינה שוטרים לדירה שהבהירו לה, כי אין זה מסוג הסכסוכים בהם הם מטפלים, ולטענתה, נאלצה להזעיק את אביה לאילת בניסיון לפתור את הסכסוך, כאשר המשפחה כולה לנה בבית מלון במשך שלושה ימים. בכתב התביעה עתרה המשיבה להחזר תשלום בגין שני חודשי שכירות; הוצאות שהייה בבית מלון; הוצאות דלק; הוצאות מזון במהלך שהייתם באילת; פיצוי בגין נזק לציוד ו/או חפצים שהושלכו לפח ו/או שעברו לשימוש השוכרים; פיצוי בגין עגמת נפש, הטעייה והתעשרות שלא כדין וכן שכ"ט עו"ד, ובסה"כ סך של 24,285 ₪.

בדיון (שהתקיים ביום 20.01.2015), בית משפט שמע את הצדדים והעדים מטעמם (הורי המשיבה), ובסופו של הליך קיבל את התביעה. נקבע, כי טענות המשיבה הוכחו (זאת בעיקר נוכח העובדה, שעיקרן לא היה שנוי במחלוקת, היינו - המבקש השכיר את הדירה לאחרים במהלך תקופת השכירות עם המשיבה והשליך את חפציה לפח האשפה, בעוד המשיבה מצידה שילמה מראש עבור כל תקופת השכירות) וכי למבקש לא הייתה טענת הגנה טובה. בית המשפט חייב את המבקש לשלם למשיבה סך של 10,292 ₪ [אשר כללו חצי חודש שכירות (בסך 1,900 ₪), החזר שווי רכוש המשיבה (בסך 4,992 ₪), שהייה במלון (בסך 2,800 ₪) וארוחות (בסך 600 ₪). בימ"ש דחה את רכיבי הנזק בגין הטעיה, עגמת נפש, נסיון התעשרות שלא כדין ושכ"ט עו"ד].