רת"ק 26326-07-15 קש חתמים בינלאומיים סוכנות לביטוח כללי (2010) בע"מ ואח' נ' ארפי ואח'

בפני בקשה למתן רשות לערער על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בחיפה, של כב' סגנית הנשיא (בדימוס), השופטת העמיתה רחל חוזה (להלן: "בית משפט קמא"), אשר קיבל תביעה שהגישו המשיבים כנגד המבקשות בעניין נזקים שנגרמו לרכבם של המשיבים. למעשה הכירו המבקשות בזכאות המשיבים לפיצוי בגין נזקי התאונה. התביעה הוגשה כנגד החלטת המבקשת 1 להפחית חלק מהסכום שהגיע למשיבים על פי חוות דעת שמאי עקב טענה לרשלנות תורמת וחלק יחסי משכר טרחת השמאי. בית משפט קמא קיבל את תביעת המשיבים והורה למבקשות לשלם למשיבים את יתרת הנזק שהיה שנוי במחלוקת וחלק משכר טרחת שמאי בסכום כולל של 1,115 ₪. בנוסף חויבו המבקשות (הנתבעות בבית משפט קמא) לשלם למשיבים את הוצאותיהם בסכום של 2,600 ₪.

הבקשה למתן רשות לערער מופנית כנגד חיוב המבקשות בסכום הוצאות שלטענתם גבוהה ומופרז בהתחשב בטיב ההליך, יעילות וקיצור הדיון וגובה הפיצוי שנפסק למשיבים. המבקשות טוענות כי סכום ההוצאות שנפסק מופרז וחורג מהמקובל בתביעות קטנות ונפסק ללא כל הנמקה. צוין כי במקרים רבים בהם נדחות תביעות כנגד חברות ביטוח נמנעים בתי המשפט מלפסוק הוצאות בכלל, לא כל שכן הוצאות ריאליות. לכן אין גם מקום לחייב את המבקשות בהוצאות בסכום כה גבוהה.

לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה, בהתאם להוראות תקנה 403 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), החלטתי לדחות את הבקשה מאחר וסבור אני כי הבקשה אינה מגלה עילה להתערבותה של ערכאת ערעור. כל זאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות.

ככלל, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בפסיקת הוצאות. לא בנקל ייענה בית המשפט לערעור המתייחס להוצאות ובתי המשפט מתייחסים בדרך כלל במורת רוח לערעורים הנסבים על סוגיה זו בלבד [ראו למשל: ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה, פ"ד נח(2) 301, 305-304 (2003); ע"א 9545/04 סיעת ביאליק נ' סיעת יש עתיד לביאליק, פ"ד ס(1) 391 (2005)]. כלל זה כוחו יפה הן לגבי גובה ההוצאות שנפסקו והן כאשר הערכאה הדיונית מחליטה שלא לפסוק כלל הוצאות לזכות מי מהצדדים. לשופט הערכאה הדיונית שיקול דעת נרחב בשאלת ההוצאות, בהכירו את התיק לפני ולפנים.

ערכאת הערעור תתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא בפסיקת ההוצאות רק במקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית [ע"א 378/78 קלינגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד לג(1) 509, פסק דינו של השופט ח' כהן (1979); ע"א 406/80 אלקיים נ' הוברמן, פ"ד לו(4) 416, 419-418 (1982); ע"א 3966/05 גולדבליט נ' שבת, בפסקה 8 ([פורסם בנבו], 2.1.2007); ע"א 2076/09 ח.י בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, פסקה 34 לפסק דינו של השופט י' דנציגר ([פורסם בנבו], 2.9.2010);ע"א 9040/10 ‏פנחס גדעון ובניו בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 20 לפסק דינו של השופט י' עמית([פורסם בנבו] 17.10.2012); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 745 (מהדורה עשירית, 2009)]. אין זה המקרה שבפני.

הטענה כי בית משפט קמא לא נימק את פסיקת ההוצאות אינה מדויקת. בפסק דינו הביע בית משפט קמא מורת רוח מהתנהלות המבקשת 1 כאשר כתב " בהתנהלותה של הנתבעת 1 גרמה לכך שהתובעת תאלץ להשחית זמנה לריק על ידי הגשת תביעה לבית המשפט והצורך להתדיין בבית המשפט וכל זאת, כאמור, מבלי שיש בידי הנתבעת 1 אף לא שמץ של ראיה לביסוס טענותיה." (עמ' 2 ש' 21 – 23 לפסק הדין). מכאן גם החלטתו לחייב את המבקשות בהוצאות המביאות בחשבון את הכלל המנחה כי "בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס" [ע"א 9466/05 שווקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.3.2008) פסקה 31 והאסמכתאות שם; ע"א 10242/09 משה בלטר ואח' נ' אילנה מוזר ואח'(טרם פורסם. ניתן ביום 2.2.11)].

המבקשות טוענות כי אין זה ראוי לפסוק הוצאות כה גבוהות כנגד חברת הביטוח כאשר במקרים רבים בהם נדחות תביעות דומות כנגד חברות ביטוח לא נפסק החזר הוצאות כלל, או שנפסקים סכומים נמוכים בהרבה. נראה שאין זה המקום לדון בטענה כללית מסוג זה במסגרת ההליך שבפני. מקרה בו סבורה חברת ביטוח שקופחה עקב אי פסיקת הוצאות ראוי לתעלה טענותיה שיבחנו בשים לב לנתוניו של המקרה הפרטני.

אעיר עוד לעניין זה כי כלל הוא שבפסיקת הוצאות מביא בית המשפט בחשבון גם "... שכל הסדר של פסיקת הוצאות יש בו משום השפעה שונה על בעלי דין בעלי יכולת כלכלית שונה. כך, למשל, חיוב בעל דין בהוצאות הצד שכנגד הוא בר משמעות רבה יותר למי שהינו דל באמצעים מאשר מי שהפרוטה מצויה בכיסו" [בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא – משרד התעשיה, המסחר (החלטה מיום 30.6.05)]. מכאן שגם אם נעשתה במקרה זה או אחר אבחנה בין בעלי דין לצורך פסיקת הוצאות משפט אין בכך, בהכרח, פסול. אלא שיש לבחון כל מקרה לגופו ובשים לב לנסיבותיו.

בסיכומו של דבר, בנסיבות המקרה, הבקשה למתן רשות לערער על סכום הוצאות שנפסקו לטובת המשיבים אינה מגלה עילה.

מהטעמים שפורטו אני מורה לדחות את הבקשה על הסף וללא צורך בקבלת תגובת המשיבים.