רת"ק 22432-12-13 ח. נ' קבוצת פרוייקטים שיקומיים אבחונית בראשית ואח'

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) מיום 25.11.13, אשר בגדרו התקבלה בחלקה תביעת המבקש, ונפסק לזכותו פיצוי על דרך האומדנא בסך 2,110 ₪.

1. אלה עיקר העובדות הנחוצות לעניין: ביום 16.8.12 ניתן בבית משפט השלום בפתח תקווה צו אבחון והסתכלות, על פי סעיף 20א(א)(ב) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, בעניין בנו של המבקש, שהיה קטין באותה העת (ת"פ 28838-03-10; להלן - הקטין). בהתאם לצו נקלט הקטין במרכז האבחון "בראשית" (להלן – המרכז). מדובר ביחידה הפועלת בתנאי פנימייה, בה עובר המטופל אבחון מקיף, ובסופו מוגשות המלצות טיפוליות. המבקש התנגד לאבחונו של הקטין במרכז, בשל כך שאורח החיים בו אינו חרדי. חרף התנגדותו ניתן צו האבחון, אחר שבית המשפט בדק ומצא כי האוכל במרכז כשר, ויש הפרדה בין בנות לבנים בחדרים. נקבע, כי נימוקי ההתנגדות אינם גוברים על הצורך הדחוף לאבחן את הקטין במסגרת מוגנת, תוך שצויין כי הקטין יוכל להמשיך ולשמור על קיום מצוות ולהקפיד על דיני כשרות גם במרכז שאיננו דתי.

2. על פי הנטען בכתב התביעה, המרכז לא סיפק לקטין מזון כשר למהדרין ומבירור שערך המבקש אף הסתבר, כי למרכז כלל אין פיקוח כשרותי כנדרש בחוק. כיוון שכך טען המבקש, כי נאלץ לספק לבנו הקטין מזון כשר במשך 49 ימים, ותבע כי ישולם לו פיצוי עבור ההוצאות הכספיות שנגרמו לו בשל כך, וביניהן עלות המזון, הוצאות הנסיעה ואבדן השתכרות.

   בכתב הגנתה טענה משיבה 1, המפעילה את המרכז, כי לאחר קליטת הקטין נמסר למבקש, כי באפשרותו לרכוש עבור בנו מזון הנושא את ההכשר שבו הוא חפץ, וכי בכפוף להצגת קבלות הוא יקבל החזר כספי מהמרכז. למרות זאת, לא הציג המבקש קבלות המעידות על רכישת מזון כאמור. ביום 26.2.13 ניתן אישור ועדת חריגים לספק לקטין מזון בעל הכשר העדה החרדית בעלות של 1,285 ₪ לחודש. בהתאם לכך, החל הקטין לקבל ארוחות כשרות למהדרין, לשביעות רצון המבקש.

   המדינה טענה בהגנתה להיעדר יריבות בינה לבין המבקש, וזאת בהסתמך על הוראות ההסכם שנחתם בינה לבין המרכז, המטיל את האחריות בנושא הכשרות במרכז על מנהלו. כן נטען, כי המבקש הגיע למרכז מרצונו החופשי באופן קבוע, גם בימים שבהם לא נדרש להביא אוכל לבנו, וכן כי לא הציג תלושי השתכרות המעידים על הפסדי שכר. בהודעה משלימה הבהיר נציג המדינה, כי המזון שנרכש למרכז הוא כשר; הרכישה נעשית מרשתות סופרמרקטים כשרים; במטבח ישנם שני כיורים – האחד חלבי והשני בשרי; על הארונות ישנם שלטים מאירי עיניים "חלבי ו"בשרי"; הדיירים ואם הבית עוסקים בהכנת האוכל וברכישתו; והמטבח אינו מנוהל על-ידי חברה חיצונית. לפיכך, וכיוון שהמרכז משמש בית לדיירים השוהים בו, עמדת המדינה היא כי אין צורך בתעודת כשרות או במשגיח כשרות.

3. בית משפט קמא מצא, כי אחר שהמשיבים הודו למעשה בזכאותו של הקטין לקבל מזון כשר, לפי דרגת הכשרות המקובלת על המבקש, כמו גם בזכותו לקבל החזר כספי לגבי התקופה הנזכרת בכתב התביעה, יש לבחון האם הוכיח המבקש את זכאותו לקבל את הסכומים הנדרשים על-ידו. בית המשפט קבע, כי כיוון שהמבקש לא צירף קבלות או חשבוניות להוכחת טענותיו בדבר הסכום ששילם בפועל בגין אספקת אוכל כשר לקטין, ואף לא צירף כל ראיה באשר לשכר הבטלה הנדרש על ידו – היה מקום לדחות את התביעה. למרות זאת, פסק בית המשפט פיצוי, לפנים משורת הדין ועל דרך האומדנה. הפיצוי נגזר מאישור ועדת חריגים לספק לקטין מזון בעל הכשר העדה החרדית בעלות של 1,285 ₪ לחודש, המהווה תשלום יומי של 43 ₪. בהתחשב בכך שהתקופה הנזכרת בכתב התביעה היא 49 ימים – נפסק פיצוי כולל בסך 2,110 ₪.

4. מכאן בקשת רשות הערעור, שבגדרה טוען המבקש, כי היה על בית משפט קמא להתייחס בפסק דינו לטענה בדבר היעדר פיקוח כשרותי כנדרש במרכז. זאת, במיוחד לנוכח הסתירה שנתגלתה בין דברי נציגת אגף הרווחה, כי האוכל במרכז כשר, לבין עמדת נציג הרבנות הראשית, שלפיה אין די בשמירה על סביבת אכילה כשרה, אלא נדרשת גם הצבת משגיח כשרות במקום. עוד טוען המבקש, כי הודאת המשיבים, כי לא סיפקו מזון לקטין, אלא המבקש הוא שסיפק את מזונו בתקופה הרלוונטית, היא בבחינת הודאת בעל דין, המבטלת את חובתו שלו להציג ראיות בדבר ההוצאות שהוציא. נטען, כי הסכום שאושר בוועדת חריגים בסך 1,285 ₪ לחודש הוא תוספת לתקציב המזון הבסיסי המשולם למרכז עבור כל מטופל בסך 540 ₪ לחודש. כיוון שהמבקש הוא שסיפק לבנו את כל מזונו בתקופה הרלוונטית, יש לפסוק לזכותו גם את תקציב המזון הבסיסי. כן נטען, כי כיוון שהמבקש רכש את המזון באופן קמעונאי, ולכן שילם בעבורו מחיר גבוה יותר, יש לפסוק לזכותו את מלוא הסכום שננקב בתביעתו בעבור רכישת מזון לקטין. בנוסף קובל המבקש, על האמירה כי הפיצוי נפסק לו "לפנים משורת הדין", שכן לשיטתו משכשלו המשיבים מהתחייבותם לספק לקטין אוכל כשר, יש לראותו כמי שפעל במסגרת הדין, עת סיפק לבנו מזון כשר. המבקש אף הרחיב את יריעת הטענות כלפי המרכז בעניינים שלא פורטו במסגרת התביעה (היעדר טיפול רפואי מתאים, היעדר אבחון אוטיזם, הפרת החיוב לספק חדר המיועד לתפילה ומלווה לצורך כך).

5. בתשובתה מציינת משיבה 1, כי פסק דינו של בית משפט קמא אינו מגלה טעות משפטית או עובדתית, המצדיקה מתן רשות ערעור, וכי ממילא בית המשפט לתביעות קטנות אינו המסגרת המתאימה לדיון בטענות, שלפי עמדת המבקש הינן בעלות חשיבות ציבורית. כן נטען, כי אין מקום להרחיב כעת את התשתית העובדתית שלא הובאה במסגרת התביעה ולא הונחה בפני בית משפט קמא במסגרת שמיעת הראיות בתיק. לגוף הדברים נטען, כי משקיבל בית משפט קמא את טענות המבקש, כי הקטין זכאי לקבל מזון כשר לפי דרגת הכשרות המקובלת על המבקש, ואשר אינה קיימת בפועל במרכז, הרי שאין כל רלוונטיות לטענות המבקש בדבר העדר פיקוח כשרותי. המבקש אינו יכול להגיש בקשת רשות ערעור על מה שאינו שנוי במחלוקת. בנוסף, כיוון שהמבקש לא תבע לקבל לידיו סכומים ששולמו למרכז על-ידי משיבה 2 עבור אספקת מזון, אלא את עלויות המזון בפועל, אין רלוונטיות לסכום שנטען כי שולם למרכז כתקציב כלכלה למטופל שאינו חרדי (540 ₪ לחודש).

   משרד הרווחה חוזר בתשובתו על טענותיו בעניין אי הצגת קבלות בדבר רכישת מזון כשר למהדרין בפני המרכז או בפני הערכאות. כן הובאה עמדתו, כי שירותי דיור חוץ ביתיים של אגף השיקום מהווים "בית לחיים" עבור המטופלים.

   דיון

6. אחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובות, על נספחיהן, כמו גם בתיק בית משפט קמא, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.