רת"ק 21454-11-16 סהר נ' רשות האכיפה והגבייה - מנהלת מחוז תל אביב ואח'

 1.המבקש הגיש היום "כתב ערעור" על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (כב' השופטת אידית קליימן – בלק) מיום 9/10/16 בת"ק 45473-01-16 ולפיה נדחתה תביעתו נגד המשיבים, והוא חויב לשלם לכל משיבה הוצאות בסך 1,000 ₪.

כמו כן הוא מבקש לערער על החלטות ביניים שניתנו בתיק קמא.

2.ניתן היה לדחות הערעור על הסף, שכן אין זכות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות.

ניתן רק לבקש רשות ערעור (סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984, וראה גם תקנה 410 לתקסד"א אשר מאפשרת להתייחס לבקשת רשות ערעור כאל ערעור, כאשר מסתבר שיש זכות לערער, והיא איננה מתייחסת למצב שבו מוגש בטעות ערעור כאשר הזכות היא רק להגשת בקשת רשות ערעור.

יצוין, כי לכאורה בקשת רשות הערעור; ככל שניתן לראותה ככזו, הוגשה באיחור ומבלי שניתנה הארכת מועד להגשתה.

מתיק בית משפט קמא עולה, כי עוד ביום 13/10/16 הגיש המבקש לבית משפט קמא "הודעה ראשונה לבקשת ערעור על פס"ד סופי..." (בקשה מס' 41).

כלומר – לפחות מיום 13/10/16 ידוע לו על פסק הדין.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין חלף עבר, גם מבלי שמונים במניין הימים את פגרת הסוכות.

בקשת רשות ערעור לא הוגשה לבית משפט זה וממילא טענותיו של המבקש הן ערעוריות במהותן והוא אינו מסביר, מדוע יש לחרוג מהכלל ולתת במקרה דנן רשות ערעור על פסק הדין.

לצורך היעילות, אתייחס ל"ערעור" כאל בקשת רשות ערעור, ואנמק מדוע יש לדחותה אף ללא צורך בתגובה.

3.תחילתו של ההליך בבית משפט לתביעות קטנות הוא בתביעה על סך 20,000 ₪ שהגיש המבקש נגד המשיבה 1 כאשר עילת התביעה הוגדרה בכותרת: "קבלת דבר במירמה סעיף 415/1 לחוק העונשין 1977".

לאחר מכן תוקן כתב התביעה. סכומה הועמד על סך 30,000 ₪, והמשיב 2 (להלן: "הבנק") צורף כנתבע נוסף וכן צורף בנק ישראל – המפקח על הבנקים.

התביעה נגד בנק ישראל נדחתה בהסכמה ביום 25/7/16.