רת"ק 19933-05-15 עמרם ואח' נ' עמיר

מכוניותיהם של בעלי הדין היו מעורבות בתאונת דרכים. במכוניתו של המבקש נהגה בתו. המשיב הגיש תביעה נגד המבקש ונגד בתו לתשלום פיצויים על הנזק שנגרם למכוניתו, בטענה כי האחריות לקרות התאונה רובצת על הבת.

בית המשפט קמא קיבל באופן חלקי את התביעה, וחילק את האחריות בין המשיב לבין המבקש ובתו (20% ו-80%, בהתאמה). חיובם של המבקש ובתו הם, כך ניתן להבין מפסק הדין, יחד ולחוד.

המבקש עותר לביטולו של פסק הדין ככל הנוגע לחיובו שלו, כשהוא טוען כי כל מעורבותו מתמצית ברישומה של המכונית על שמו, כאשר המכונית מצויה בחזקתה של בתו והיא שנהגה בה.

המשיב נתן את תגובתו, והוא מתנגד לבקשה. המשיב מטעים, כי אחריות רובצת על המבקש, שלא דאג לביטוח מקיף או לפחות צד ג', ואין לשחררו מאחריותו.

לאחר ששקלתי בטענות הצדדים מצאתי לקבל את הבקשה, ליתן רשות לערער ולראות את הבקשה כאילו הוגש על פיה ערעור. את הערעור בחרתי לקבל, ואלה טעמיי:

אחריותו של המבקש בנזיקין לא נטענה כדבעי מפי המשיב, ובפני בית המשפט קמא גם לא נדונה כלל. אכן, הוא הבעלים של המכונית, אלא שבעלות זו אין בה, היא לעצמה, משום השתת אחריות בנזיקין לגרימת התאונה, בלא שתבואנה נסיבות נוספות שתצדקנה הטלת אחריות עליו. במקרה שלפנינו אנו יודעים מי נהג במכונית, משמע בתו של המבקש, והיא נמצאה נוהגת ברשלנות על ידי כב' השופט קמא, רשלנות שגרמה לתאונה. אחריותה בנזיקין נקבעה, אפוא, והיא שצריכה לשאת לבדה בפיצויים על הנזק, משלא נמצא כל התרשלות, גם לא שילוחית, מצידו של אביה, המבקש. בשולי הדברים אציין, כי אין חובה בחוק לרכוש פוליסת ביטוח מקיף או צד ג', וממילא אין בהעדרה של זו כדי להשית אחריות בנזיקין על המבקש, בעליה של המכונית.

הואיל וכך הנני מקבל את הערעור ומבטל את חיובו של המבקש לפי פסק הדין.

לפי נסיבות העניין בחרתי שלא ליתן צו להוצאות בבקשה.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ה, 25 יוני 2015, בהעדר הצדדים.