רת"ק 17375-11-15 לפתרונות ארגוניים 2007 בע נ' דרי ואח'

בקשת רשות ערעור

על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בצפת (כב' הרשם הבכיר מ' חלאילה) בת"ק 38922-05-15

1.המשיב 1 (להלן "דרי") ביקש לחגוג בבית מלון "שבת חתן" למשפחתו וחבריו לרגל נישואי בנו (בימים 11-12.07.2014). לשם כך הוא התקשר, בחודש מרץ 2014, עם המבקשת באמצעות נציגה, דוד פסו (להלן "פסו"), וזו הזמינה עבורו מהמשיב 2 (להלן "בית המלון") חבילת אירוח, תמורתה התחייב דרי לשלם למבקשת סך 19,840 ₪.

בתביעה שהגיש נגד פסו ונגד בית המלון טען דרי, כי הובטחו לו הבטחות אחדות שלא קוימו: חדר אוכל נפרד לאורחיו; אולם בית כנסת שינוהל על ידי אורחיו; חדרים משופרים (שכלל אורחיו ישוכנו בקומה אחת); ארוחות נפרדות לאורחיו; מקררים נפרדים לשתיה ועוגות; ואוכל יחודי ל"שבת חתן". בשל כך שלא קוימו ההבטחות הוא תבע את פסו ואת בית המלון לפצותו על נזקיו בסך של 33,800 ₪.

2.פסו התגונן מפני התביעה וטען, כי בית המלון הוא שהתחייב כלפי דרי, משמע ישירות, וכל תפקידו היה לקשר בין דרי לבין בית המלון. הוא הוסיף וטען להגנתו, כי ככל שההתחיבויות לא קוימו, על בית המלון לפצות את דרי. נוסף על כך טען פסו, כי דרי לא שילם את התמורה שהתחייב לה, כי אם סך 10,000 ₪, ואף זאת עשה לאחר שנשלח לו מכתב התראה.

3.בית המלון טען להגנתו, כי כל שהתחייב לו כלפי המבקשת וכלפי דרי – הוא קיים.

4.בפתח הדיון בפני כב' הרשם קמא ביקש פסו למוחקו כנתבע, כשהוא מסכים (כמי שמוסמך לכך) לצרף במקומו את המבקשת כנתבעת, וכך אמנם היה.

5.בית המשפט קמא שמע את עדויותיהם של דרי ואשתו, של פסו מטעם המבקשת, ושל ה"ה אלי לוי ורוני פל מטעם בית המלון. בעיקרו של דבר חזרו עדים אלה על העמדות שהציגו בכתבי הטענות, ושתמציתן הובאה מעלה.

6.את התביעה נגד בית המלון בחר הרשם הנכבד לדחות, כיוון שסבר כי חוזה נכרת בין דרי לבין המבקשת, אך לא בין דרי לבין בית המלון. מכאן פנה הרשם הנכבד לבחון את תוכנו של החוזה בין דרי למבקשת, אחר כך את הפרתו, ומשם – הפיצויים על ההפרה.

7.בפני בית המשפט קמא הוצג הסכם עליו חתם דרי (מכתב של המבקשת, המפרט את השירות שיקבל דרי, ועליו חתם דרי כמי שמסכים לו), ובו שורה של התחיבויות. בתוך התחיבויות אלה לא נמצאו הפריטים שטען דרי בכתב תביעתו כי הובטחו לו (את אלה אכנה להלן הפריטים). אף שלא נכללו בהסכם הכתוב, קיבל כב' הרשם קמא את עמדת דרי, לפיה ההתחיבות כלפיו כללה גם את הפריטים הנ"ל. בקביעה זו נסמך הרשם הנכבד על עדויותיהם של דרי ואשתו, כמו גם על חלופת הודעות מייל בין פסו לבין מנכ"ל בית המלון, רוני פל. התחייבויות אלו לא קוימו, נראה כי על כך לא היה חולק, ומכאן מסקנת הרשם הנכבד קמא, כי המבקשת הפרה את ההסכם בינה לבין דרי.

8.לא היה חולק, כי דרי שילם על חשבון התמורה סך 10,000 ₪. יחד עם זאת נחלקו בעלי הדין בשאלה מתי שולם סכום זה, כאשר דרי טוען כי שילם את הסכום לפסו עובר לאירוע, בעוד שפסו טוען כי התשלום נעשה כתשעה חדשים לאחר האירוע, בעקבות מכתב התראה שהפנה עורך דינה של המבקשת לדרי. כב' הרשם קמא ביכר את עמדת דרי על פני זו של פסו וקבע, כי התשלום נעשה עובר לאירוע, ולא אחריו.

9.מכאן בא הרשם הנכבד לקבוע את שיעור הפיצויים על הפרת ההסכם. תחילה הוא אמד את שווי השירות שקיבל דרי בפועל, לעומת השירות שצריך היה לקבל על פי ההסכם (שתמורתו התחייב דרי לשלם 19,840 ₪), והעמידו על סך 14,000 ₪. כיוון שכך, דרי נותר חייב למבקשת סך 4,000 ₪ (לאחר ששילם סך 10,000 ₪). את הפיצוים על הפרת החוזה בגין נזק לא ממוני שנגרם אמד הרשם הנכבד בסך של 15,000 ₪. תוצאת פסק הדין עמדה, על כן, על סך של 11,000 ₪ בהם חייב הרשם הנכבד את המבקשת לשלם לדרי, בצירוף הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪.

10.על פסיקה זו מלינה המבקשת, בבקשת רשות ערעור שהניחה לפניי, ובה היא תוקפת הן את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, והן את מסקנותיו המשפטיות. בתוך כך היא טוענת, כי אף אם היה מקום לקבלת התביעה, היה על כב' הרשם קמא לחייב את בית המלון, שכן טענותיו של דרי מופנות, רובן ככולן, לשירות הרע שקיבל מבית המלון.

בתשובתו מבקש דרי לדחות את הבקשה, משום שבעיקרה היא מופנית כנגד ממצאים שבעובדה אותם קבע הרשם הנכבד, ובכגון אלה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב.

בית המלון מבקש אף הוא לדחות את בקשת הרשות לערער, כיוון שלא עמו כרת דרי את ההסכם, כפי שקבע כב' הרשם קמא.

11.לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפניי ושקלתי בטענות הצדדים, מצאתי ליתן רשות לערער, לראות בבקשה כאילו הוגש ערעור על פיה, ואת הערעור לקבל.

במרכזה של בקשת הרשות לערער עומדת טרונייתה של המבקשת על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. אלא שבכגון דא לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן כאשר הממצאים שבעובדה נסמכים על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים. הדברים יפים שבעתיים כאשר עניין לנו בבקשת רשות ערעור על בית משפט לתביעות קטנות, שם ההתערבות נעשית עוד יותר במשורה. לטעמי לא נופל המקרה שלפנינו בגדרם של המקרים המצדיקים התערבות של בית המשפט בממצאים שבעובדה, ככל שאלה נוגעים לתוכן ההסכם עם דרי והפרתו, והמועד בו שולם סך 10,000 ₪ ששילם על ידי דרי. עם זאת לא יכולתי לקבל את מסקנתו של הרשם הנכבד קמא, לפיה ההסכם נכרת עם המבקשת לבדה, מסקנה שהוליכה את הרשם הנכבד לדחות את התביעה נגד בית המלון. ממצא זה של הרשם הנכבד הינו עובדתי בחלקו ומשפטי בחלקו, ונראה בעיניי, כי כאן שגה הרשם במסקנותיו, ולכך אדרש בהמשך. סוגיה אחרת שמצאתי להתערב בה נוגעת לשיעור הפיצויים שנפסקו, שלהבנתי עולים באופן חריג על הראוי.