מויאל ואח' נ' לונה טורס בע"מ ואח'

לפני בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע (כב' השופטת נעם חת מקוב), שניתן ביום 20/2/2018, בו התקבלה באופן חלקי תביעתם הכספית של המבקשים נגד המשיבות לאחר ביטול טיול משפחתי שהזמינו דרכם. התביעה כוונה להשבת ההפרש מהתשלום שקיבלו מחברת הביטוח בסך 10,294 ₪ וכן סכום של 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש על הטרחה הרבה שנגרמה להם כתוצאה מכך. בפסקה הדין חויבה המשיבה 2 בהעברת החזר מסוים שהתקבל על ידה עקב ביטול הנסיעה, בסך 2,170 ₪, המשיבה 1 חויבה בתשלום בגין עוגמת הנפש שנגרמה באי מסירת גילוי מלא של התנאים על פי דין, בסך 1,500 ₪. שתי המשיבות חויבו בהוצאות משפט בסך 150 ₪ כל אחת.

הרקע ופסק הדין

כעולה מפסק הדין, האסמכתאות וגרסאות הצדדים, המבקשים הזמינו לעצמם ולבנם טיול לארצות הברית, לרגל בר המצווה של בנם. המבקשים שילמו למשיבות על הטיול 64,000 ₪. ביום הטיול, שעות ספורות לפני מועד הטיסה לטיול, נאלצו המבקשים לבטל את הנסיעה. זאת, עקב אשפוזה הפתאומי של המבקשת. המבקשים ביטחו עצמם טרם הטיול ועל כן זכו לשיפוי בגין מרבית הסכום שילמו. למרות זאת, המבקשים פנו בכתב למשיבות ודרשו גם את ההפרש שנשאר מהתשלום שקיבלו מחברת הביטוח, 10,294 ₪. כן דרשו 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש. ביום 22.08.2017 בא כוח הנתבעת 2 שלח תגובה לפיה נוכח מעוד הטיפול, דמי הביטול הינם מלאים, ואין החזר כספי.

המבקש טען כי המשיבות לא יידעו אותם על תנאים החלים במקרה של ביטול נסיעה, ובכך הפרו את החובה שחלה על סוכנות הנסיעות לגלות פרטי מידע למי שרוכש חבילת תיור. כמו כן טענו המבקשים כי המשיבות יכלו לסייע במזעור הנזק, על ידי ניסיון לקבלת החזרים מספקים בחו"ל, ולא בגין החלקים היותר רחוקים של הטיול. לשיטתם, משלא עשתה זאת, מנועה היא מלדרוש את החזר התשלום ששילמה לספקים בחול.

שתי המשיבות טוענות כי בהתאם לתנאים שעל פיהם פועלות, מתן הודעת ביטול ערב הטיול אינו מזכה בכל החזר כספי שהוא, ועל כך דחו את פניית המבקשים לקבלת החזר כספי. המשיבה 1 טענה כי המחדלים לכאורה הינם באחריות חברת "רימון טיולים", המשיבה 2. שכן, "לונה טורס" פועלת כסוכן בלבד, המתווך בעסקה בין המשיבה 2 למבקשים, לפיכך אחריותה בהקשר זה מצומצמת. המשיבה 2 טענה כי בכל עסקה המשיבה ממליצה ללקוחותיה לרכוש ביטוח נסיעה לחוץ לארץ, ובמיוחד לרכוש ביטוח המיועד למקרה של ביטול נסיעה בפרק זמן קצר. עוד טענה המשיבה 2 כי המבקשים לא צירפו כל ראיה לעניין תביעתם מחברת הביטוח. עוד טענה המשיבה 2 כי כאשר לקוח רוכש חבילת תיור אותה מארגנת הנתבעת, באמצעות סוכן טיולים, הוא מתבקש לחתום על טופס ההזמנה. בטופס הזמנה זה מפורטים תנאים ומידע כללי ובין היתר דמי ביטול. אך חלק מסוכני הנסיעות מחתימים את הלקוחות על טופס פנימי של אותה סוכנות נסיעות ולמשיבה 2 אין כל ידיעה לגבי איזה טופס חתמו התובעים.

בפסק הדין קבע בית משפט קמא כי ככלל צודקות המשיבות בהגנתן, למעט שני סוגיות בגינן נפסק פיצוי למבקשת. בכל הנוגע למשיבה 2, לאחר בירור שערכה, עלה כי המשיבה 2 קיבלה החזר בסכום 600 דולר מהסוכן בארצות הברית, בעקבות ביטול הנסיעה של המבקשים ושל בנם. לפיכך, נקבע כי סכום זה בסך 2,170 ₪ יוחזר למבקשים. בכל הנוגע למשיבה 1, עלה כי למרות שהמשיבה 2 העבירה למשיבה 1 בזמן אמת אישור על ביצוע ההזמנה, ולאישור צירפה את התנאים ומידע כללי על העסקה, מסמך זה לא נמסר לידי המבקשת בשום שלב, ובכך פעלה המשיבה 1 בניגוד לחוק שירותי תיירות תשל''ו- 1976 ולתקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות) תשס''ג- 2003 המחייבים מסירת מידע בכתב. בנסיבות אלה בית משפט קמא חייב את המשיבה 1 לשלם למבקשת סכום של 1,500 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם עקב הפרת חובתה של המשיבה 1. בנוסף חייב בית המשפט כל אחת מהמשיבות לשלם למבקשים הוצאות משפט בסכום של 150 ₪.

הבקשה למתן רשות ערעור

בבקשת רשות ערעור טענו המבקשים כי מדובר בבקשה עקרונית. המבקשים טוענים כי פסק הדין לוקה בטעות ביישום החוק ובטעויות אלה יש כדי להשליך על שאלות עקרוניות בנושאים הקשורים בתביעות בגין תקנות ביטול עסקה, נושא שבית המשפט לתביעות קטנות מרבים לדון בו. עוד מלינים המבקשים על כך שסעד שניתן בגין אי מילוי חובת המשיבה למסירת פרטים מהותיים שהיה עליה למסור למבקשת הינו פיצוי עוגמת נפש ותו לא, כאשר המבקשים טוענים כי התוצאה אליה בית המשפט היה צריך להגיע הינו ביטול העסקה וכפועל יוצא השבת הכספים ששולמו. עוד טענו המבקשים כי שגה בית המשפט כאשר לא חייב את המשיבה 2 להמציא אסמכתא להחזר התשלום בסך 600 דולר או כל מסמך אחר המעיד על אמיתות דבריה.

דיון

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בפרוטוקול הדיון ובפסק דינו של בית משפט קמא, נמצא כי דין הבקשה להידחות, ללא צורך בקבלת תגובת המשיבות.

אין ממש בטענה לפיה מתעוררת במקרה זה שאלה עקרונית וכללית המצדיקה מתן רשות ערעור. המדובר למעשה בערעור כספי רגיל, אודות הנסיבות הקונקרטיות של האירוע ואופן החלת החוק והתקנות על המקרה המסוים, תוכן שאינו מצדיק מתן רשות ערעור על פי הפסיקה.

עיקרה של הבקשה מתייחס לסעד שניתן בגין הפרת חובתן של המשיבות באי מסירת טופס גילוי המידע למבקשת. נכון הדבר שעל המשיבות היה להביא לידי המבקשת את טופס פרטי המידע הכולל את המידע אודות מועדי הביטול. בית המשפט קבע כי המשיבה 1 לא עשתה כן, ובגין זאת פסק בית משפט קמא פיצויים. מעבר לנימוקי בית משט קמא, יש לציין כי המבקשים לא העידו כי מדובר במידע קריטי שלא הובא לידיעתם, וכי החליטו החלטה שגויה כלשהי, בשל העדר מידע זה. המבקשים לא העידו כי לא היו מזמינים את הטיול בנסיבות אלה, ולא העידו כי היו נוסעים לטיול יתר בני המשפחה ללא האם המאושפזת, למרות שהיו מבוטחים על רוב רובו של הסכום. אף אין מדובר במצב בו היה היסוס אם לבטל את הנסיעה, ואילו ידעו על מגבלת הזמן היו מזדרזים לבטל קודם לכן ומפסידים פחות. משמע, המבקשים אינם מצביעים על כל נזק קונקרטי שנגרם להם מאי ידיעת גובה דמי הביטול או המועד האחרון המאפשר ביטול ללא תשלום מלא.

יתרה מכך, המבקשים לא מסרו כל מידע אודות הביטוח אותו רכשו, מי המליץ להם לבטח, כיצד נרכש הביטוח ומה היו תנאיו. ביטוח, אשר בפועל כיסה את רוב הנזק אשר נגרם ממקרה הביטוח שארע להם. אם לא ידעו כי לא יקבלו החזר בביטול, מדוע ביטחו? שאלה זו לא נבחנה. עם זאת, בהליך זה יש לקבל את קביעת בית המשפט אשר הניח, לטובת המבקשים, כי אכן לא קיבלו מידע אודות מועדי הביטול. על יסוד הנחה זו, נראה כי בהעדר ראיה לנזק קונקרטי שנגרם מאי הידיעה, ובשים לב לכך שהביטול עצמו כוסה ברובו על ידי ביטוח, החלטת בית המשפט על פיצוי מתון עקב עצם הפרת החובה על פי התקנות, אשר כונתה "פיצוי בגין עוגמת נפש", סבירה בנסיבות העניין ומכל מקום בוודאי אינה שגויה על פניה.