רשות השידור/ המשרד הראשי נ' שימקו

החלטה

העניין שבפני, בקשת הנתבע לביטול החלטה המורה על מחיקת התנגדותו לתובענה על סכום קצוב, ההחלטה ניתנה ביום 29.12.2013, בהיעדר התייצבות הנתבע לדיון בבקשתו. הנתבע הבהיר כי ביום הדיון עוכב במסגרת הבידוק הבטחוני בכניסה לביהמ"ש, באופן שהעיכוב נסתיים בחלוף שעה לאחר מועד הדיון.

התובענה הינה תובענה לתשלום אגרת הטלוויזיה לשנים 2006 ועד 2012, לפי חוק רשות השידור.

במסגרת תצהירו טען הנתבע "אני מצהיר שלא היה לי טלוויזיה ולא השתמשתי בשירותי שידור טלוויזיוני, לכן פתיחת תיק כנגדי על ידי רשות השידור לא מוצדק."

לבקשת התובע, קבעתי מועד נוסף לדיון בבקשתו לביטול החלטה, ובדיון אשר נערך בפני ביום 10.3.2013 הנתבע העיד ונחקר על תצהירו.

הואיל ובית המשפט אינו נוהג להשליך את מלוא יהבו על שיקולים פרוצדורליים, אלא לעסוק בסכסוך שבין הצדדים לגופו של עניין, נערך בדיון שבפני ניסיון לברר את בסיס החיוב באגרת הטלוויזיה.

הנתבע ציין כי אינו משתמש בשירותי הטלוויזיה, אלא בשני מסכי מחשב לצפייה בתכנים דרך רשת האינטרנט. הנתבע נשאל האם מסכי המחשב אשר מותקנים בביתו, מחוברים לממיר דיגיטלי, והוא השיב בחיוב. כאשר נשאל הנתבע, הבהיר כי בביתו הותקנה צלחת לוויין בשנת 2007 או 2008, ואולם הוא הבהיר כי צלחת הלוויין הוסבה לצורך קליטת שידורי טלוויזיה רק בשנת 2011.

לאחר בחינת טענותיו של הנתבע, מצאתי כי לגבי חלק מן השנים הרלוונטיות, הנכללות בכתב התביעה כתובענה לסכום קצוב, אין לנתבע כל הגנה: מדברי הנתבע עולה כי משנת 2011 הוא צופה בטלוויזיה באמצעות ממיר וצלחת לוויין. צירופם של שני אלו מצביע על קיום דרישת "מקלט טלוויזיה" לאותן שנים, וגם אם הנתבע אינו עושה שימוש בטלוויזיה, אלא במסך מחשב המחובר לממיר, יש בכך כדי לחייבו בתשלום אגרת רשות השידור. לגבי שנת 2006, לנתבע ישנה הגנה אפשרית, ולגבי השנים 2007-2010 הדברים טעונים בחינה והוכחה לגופו של עניין.

ייאמר כי בדיקות מטעם רשות השידור, לא נערכו כלל לפני שנת 2010, וספק אם התביעה מוצקה מספיק בהקשר זה, לתקופה אשר קדמה לאותם ביקורים אשר הצדדים חלוקים לגביהם (הנתבע טוען כי לא נערך ביקור שכזה מעולם, בעוד התובעת נסמכת על דו"ח ביקור).

לאור האמור, מצאתי לנכון לבטל החלטתי, להעביר התובענה לפסים של סדר דין מהיר, ואולם מן הראוי להתנות מתן הרשות להתגונן בהפקדת ערובה כספית, וכן תוך חיוב הנתבע בהוצאות התובעת בגין ההתייצבות לדיון אשר לא נתקיים בשל מחדלים שאינם תלויים בתובעת.

תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, מסמיכה את רשם ביהמ"ש להתנות את מתן הרשות להתגונן בתנאים.

יחד עם זאת, פסיקת בתי המשפט סייגה סמכות זאת, ונקבע כי יש להשתמש בסמכות זאת בשיקול דעת, כאשר סיכויי ההגנה הינם דחוקים עד מאוד, ותצהיר ההגנה "כמעט" שאינו מגלה הגנה (ראה לענין זה, א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מה' 10, עמ' 413, ע"א 219/65 דגני וקורנפלד נ' דגני, פ"ד יט (4) 149 וכן ע"א 680/89 בן אבו שיווק והפצה נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה (3) 757).

ייאמר כי ניתן להגמיש את התנאים ולגוונם בצורות השונות של ערובות וערבויות, ההולמות את נסיבות הענין (ע"א (ת"א) 458/80 מיטווך ובניו נ' בראל, פ"מ תשמ"א (1) 476).

לאור האמור, מצאתי לנכון להורות כמפורט להלן: פסק הדין יבוטל והתובענה תועבר לפסים של סדר דין מהיר, כפוף להפקדת עירבון בסך 1,200 ₪ בקופת ביהמ"ש, וכן אני מחייב את הנתבע בהוצאות התובעת בגין התייצבותה לדיון בסך של 500 ₪.

הסכום כאמור יופקד בקופת ביהמ"ש, בתוך 30 ימים מהיום, ככל שלא יופקד ייוותר פסק הדין על כנו.

ת.פ. ליום 9.5.2014.

ניתנה היום, כ"ח אדר ב תשע"ד, 30 מרץ 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: