רשות השידור/ המשרד הראשי נ' מסאלחה

החלטה

בפני בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

מדובר בתביעה לתשלום חוב אגרה בגין החזקת מקלט טלביזיה בשנים 2001-2007 המיוחס לנתבע.

הנתבע טוען כי בהתאם לסעיף 29(ב) לחוק רשות השידור צריכה התובעת לגבות את האגרה על פי פקודת המיסים גבייה כאילו היה מדובר במס כמשמעותו באותה הפקודה ולכן מנועה התובעת מלהגיש תביעה אזרחית בגין חוב אגרה ולבית המשפט אין סמכות לדון בכזו תביעה.

הנתבע מפנה לפסיקה נרחבת הדנה בחובתן הכללית של רשויות מנהליות וציבוריות לפעול במסגרת סמכויותיהן שנקבעו במפורש בדין והאיסור לבצע פעולה שאיננה נתונה להן במפורש על פי דין.

נראה שאין חולק שזהו הדין.הן הנתבע בטיעוניו והן פסקי הדין הכלליים שהובאו בתמיכה לטענותיו מצביעים על מטרה אחת העולה מהגישה שתוארה לעיל והיא הגבלת יכולתה של הרשות הציבורית/השלטונית לפגוע בזכויותיו של האזרח ולכן כל פעולה שהיא עושה בתחום זה,צריך שתעשה על פי סמכות שבדין מתוך הנחה שכך תוקטן הפגיעה וימנעו שרירות וריכוז כוח בלתי סביר בידי הרשויות.

הנתבע מצביע על פסק דין ספציפי הנוגע בנושא הדומה לנושא שבתיק זה והמתייחס לשאלת סמכותה של מגן דוד אדום להגיש תביעות אזרחיות מקום בו על פי דין ניתנה לה סמכות לפעול על פי פקודת המיסים גבייה (ת"א 701138/04 מגן דוד אדום נ' עזרא ניר פ"מ תשס"ד (3) 529 (להלן: פס"ד מד"א נ' עזרא).

המשיבה מצידה טוענת כי יש לה זכות קנויה להגיש תביעות גם לבית משפט אשר מהווה את הפורום היעיל,הנוח והנגיש ביותר לשני הצדדים כאשר דווקא האזרח-הנתבע זוכה להגנה רבה יותר דווקא בבית המשפט.

יש לומר שכאשר בית המשפט דן בשאלת סמכותו העניינית,לטיעוני הצדדים משקל רב אך לא בלעדי,סוג כזה של דיון איננו תלוי רק ביכולתו של צד כזה או אחר לשכנע ובית המשפט יכול לבחון את הסוגיה גם על פי מדדים שלא נטענו ע"י הצדדים. הרי בית משפט לא יסלק או יעביר תביעה בה יש לו סמכות עניינית ולא ידון בתביעה בה אין לו סמכות עניינית ולא משנה אם צד כזה או אחר שכנע או בכלל טרח להגיב. הצדדים מנחים את בית המשפט אך במקרה מיוחד זה של בחינת הסמכות העניינית על בית המשפט להכריע באופן אבסולוטי ולא באופן יחסי לטענות הצדדים .

דיון:

דין הבקשה להידחות.

בפתח הדברים יש להבהיר: פורום "נוח" או "זול" להתדיינות הוא עניין אחד,פורום מוסמך להתדיינות הוא עניין אחר.

הצדדים הרחיבו בטיעוניהם ביחס ל"יתרונות" או "לחסרונות" של גבייה בהתאם לפקודת המיסים גבייה על פני הגשת תביעה אזרחית לגביית החוב. שאלה זו הגם שתזכה להתייחסות בהחלטתי זו איננה רלבנטית לבקשה שבפני ולליבו של העניין-הסמכות העניינית לדון בתביעה זו.

השאלה היא האם סעיף 29(ב) לחוק רשות השידור קובע הסדר שלילי קרי מהן למדים על לאו?

התשובה לטעמי שלילית. לא מדובר בהסדר שלילי. הוראה בדבר סמכות לפעול על פי פקודת המסים גבייה איננה שוללת זכות יסוד של פנייה לערכאות בתביעה אזרחית באותו נושא.

אם יסבור מאן דהוא כי רשות השידור נזקקת להוראה מפורשת בדבר זכות פנייה לבית המשפט בעניין חוב אגרה אזי לכל היותר מדובר בלקונה-בניסוח לא שלם של החוק ברם כפי שיפורט,אין צורך בהוראה מפורשת שכזו והחוק עצמו מלמדנו שבית המשפט לא רק שלא הודר ממנו אלא שאף ניתנה לו סמכות בגדרו ועולה מלשונו והקשר הדברים.

סעיף 29(ב) לחוק רשות השידור איננו משתמש במילה "רק" או "בלבד" כשהוא מקנה למשיבה את הזכות לנקוט בהליכי גבייה בהתאם לפקודת המיסים גבייה.

כדי לשלול מאישיות משפטית כלשהי את הזכות המשפטית היסודית ביותר של גישה לערכאות קרי לבית המשפט יש צורך בהוראה מפורשת.

יש להבדיל כמובן בין השאלה האם יש בכלל זכות לפנות לבית משפט כלשהו ולבין השאלה לאיזה בית משפט יש לפנות ואלו שני מישורים שונים הנוגעים לשאלת הסמכות העניינית ואנו עוסקים רק במישור הראשון.

דרך המלך היא פנייה לבית המשפט ואין צורך שחוק כזה או אחר ינקוב במפורש בזכות זו. המעיין בחוקי מדינת ישראל לא ימצא ברוב המקרים הוראות בחוקים ספציפיים המורות שיש זכות תביעה לבית משפט (זכות תביעה היא הזכות לגשת לבית המשפט ואין הכוונה לעילת תביעה שכמובן מפורטת בחוקים השונים).