רשות השידור/ המשרד הראשי נ' זקון

פסק דין

זוהי תביעה בסדר דין מהיר לתשלום סך של 1,454 ₪ לתובעת בגין אגרת טלוויזיה לתקופות שונות בשנים 2005, 2007-2009, כמפורט בנספח א' לתצהיר מטעם התובעת.

לטענת התובעת, בכל הזמנים הרלוונטים לתביעה החזיקה הנתבעת במקלט טלוויזיה אך לא שילמה את האגרה והחוב אף צבר קנסות.

התביעה הוגשה מלכתחילה בלשכת ההוצאה לפועל כתביעה בסכום קצוב, הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע התביעה ובדיון שהתקיים ביום 5.5.11 ובהסכמת התובעת, ניתנה לנתבעת רשות להתגונן תוך שנקבע שהתצהיר אשר תמך בהתנגדות ישמש כתב הגנה.

הנתבעת טוענת בתצהיר המשמש ככתב הגנה, כי "אין בחזקתי ו/או בבעלותי מכשיר טלויזיה ובשל כך אני כופרת בטענות התובעת...". עוד טוענת הנתבעת כי "לא קיבלתי מאת התובעת...מכתב התראה כלשהו, אשר עניינו דרישה לתשלום חוב לתובעת".

עיון בכתבי הטענות ובתצהירי העדות הראשית על נספחיהם ושמיעת העדויות וטיעוני הצדדים, הביאוני למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

הואיל ומדובר בתביעה בסדר דין מהיר, ועל פי תקנה 214טז(ב), יפורטו להלן נימוקי פסק הדין בתמצית.

סעיף 28א לחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965 קובע, כי המחזיק במקלט טלוויזיה ישלם לרשות השידור אגרה שנתית.

הקריטריון היחיד הקובע את בסיס החיוב באגרה הוא קריטריון ההחזקה במקלט (ראה: ע"א 935/00, מדיק מדיה קורפוריישן בע"מ נ' רשות השידור פ"ד נו 582).

תקנה 6 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה), תשמ"א-1981 (להלן "התקנות") קובעת, כי אדם המוכר או מעביר בדרך אחרת מקלט טלוויזיה לאדם אחר, יודיע על כך למנהל הכללי של רשות השידור תוך 30 יום ממכירת המקלט או העברתו, ויציין בהודעתו את השם המלא, המען ומספר הזהות של הקונה או מקבל ההעברה.

על התובעת, אפוא, מוטל נטל ההוכחה הראשוני, להראות כי הנתבעת החזיקה במועד רלוונטי עובר לתקופה אליה מתייחסת התביעה במקלט טלוויזיה, וככל שעמדה בנטל זה, עובר הנטל לנתבעת להראות כי שוב איננה מחזיקה במקלט.

הטעם לכך הוא ברור, לא יעלה על הדעת לדרוש מן התובעת להצמיד חוקר לכל אזרח בכל רגע נתון על מנת לוודא כי מתקיים התנאי לחיוב באגרה – החזקה במקלט, ודי בכך כי בנקודת זמן רלוונטית החזיק אותו אדם במקלט על מנת שהנטל יעבור אליו להראות כי הוא איננו מחזיק עוד ולמי המקלט הועבר.

הואיל ומדובר בתביעה אזרחית, הרי שמידת ההוכחה המוטלת על הצדדים, כל אחד ונטלו האמור, היא בהטיית מאזן ההסתברויות.

התובעת עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה כי לכל הפחות במועדים ינואר – יולי 2003, יולי – דצמבר 2004, וינואר-יולי 2005, החזיקה הנתבעת במקלט טלוויזיה. בעניין זה הגישה התובעת שלושה דיווחים שונים שנמסרו לה על ידי קיבוץ בית זרע, שם נכללה הנתבעת ברשימת תושבי הקיבוץ ש"היא הבסיס לתשלום האגרה", כלשון אותם דיווחים, ושם צויין אף סוג המקלט בו מחזיקה הנתבעת – מקלט מדגם "סילורה".

מנהל סניף התובעת בטבריה והגליל, מר מיכאל פרץ, העיד בבית המשפט כי הודעות אלה של הקיבוץ נמסרות אחת לששה חודשים לרשות השידור ועל בסיסן משלם הקיבוץ לרשות השידור את אגרת הטלוויזיה עבור אותם מחזיקים המצויינים בהודעות (ראה עמ' 6 לפרוטוקול).

המשקל שיש לייחס לדיווחי הקיבוץ, הוא ממשי:

ראשית, אין מדובר בהודעה אחת בודדת, שאז ניתן היה אולי לחשוש כי מדובר בטעות של הקיבוץ, אלא מדובר בשלוש הודעות נפרדות, אשר הוגשו במועדים שונים, ביחס לתקופות שונות, ואשר עולה מהן כי הקיבוץ מעדכן את רשימות המחזיקים בכל הודעה מחדש.

שנית, מדובר בהודעות מפורטות המציינות את פרטיו המלאים של המחזיק, כולל מס' ת.ז, תאריך לידה וסוג המקלט בו מחזיק אותו אדם.

ושלישית, מדובר בהודעות של הקיבוץ שעל בסיסן הוא משלם את האגרה לרשות השידור, וחזקה על הקיבוץ שלא "יתנדב" לשלם אגרה עבור אדם שאיננו מחזיק במקלט.

יצוין כי על פי דיווחי הקיבוץ, הנתבעת החזיקה במקלט טלוויזיה בנוסף ובנפרד (ואף בדגם שונה) מהוריה, שהינם חברי קיבוץ בית זרע, והדבר מתיישב עם המסקנה כי היא התגוררה בקיבוץ בנפרד מהוריה והחזיקה במקלט משלה.