רשות השידור/ המשרד הראשי נ' בלומנפלד

פסק דין

בפניי תביעת התובעת כנגד הנתבע בגין חוב אגרת טלוויזיה לתקופה שתחילתה מהמחצית השנייה של שנת 2006 ועד המחצית הראשונה לשנת 2009. סכום החוב עמד על סך של 1,803 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.

עובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים

הנתבע עלה לארץ בחודש אוגוסט 2005, והתגורר ברחוב עמק הזיתים בחיפה עד למרץ 2006.

ביום 14.09.2005 הנתבע רכש מכשיר טלוויזיה מסוג "גרונדיג" 21 אינץ', מחנות אלקטרו קובי בע"מ, כאשר זו האחרונה דיווחה לתובעת על הרכישה.

בהיותו עולה חדש, הנתבע קיבל פטור מתשלום אגרת הטלוויזיה עבור המחצית השנייה של 2005 ועבור המחצית הראשונה של 2006.

בחודש מרץ 2006 הנתבע עבר עם אשתו להתגורר באילת, ושם החליפו שלוש כתובות; עד אוגוסט 2006 הנתבע ואשתו התגוררו בבית אמיתי א' ביחידת דיור מטעם בית המלון שהנתבע עבד בו, לאחר מכן ועד יולי 2008 התגוררו ביחידת דיור ברח' לוס אנג'לס 609, יחידה זו נשכרה באופן פרטי על ידי הנתבע, ולאחר מכן שכרו דירה ברחוב חורב 226/13 עד חודש אוגוסט 2011, כאשר במועד זה הנתבע ואשתו חזרו לחיפה והתגורר בדירה ברחוב הגיבורים 51/18.

טענות התובעת

התובעת טוענת, כי החל מהמחצית השנייה של 2006 ועד המחצית הראשונה של 2009, הנתבע החזיק במכשיר טלוויזיה, ולא דיווח שהפסיק להחזיק במכשיר טלוויזיה, ולא שילם אגרת טלוויזיה, חרף ההתראות שנשלחו לו לצורך התשלום.

למותר לציין, כי במסגרת חקירתו הנגדית הנתבע הודה כי קיבל מהתובעת התראות לתשלום אגרת טלוויזיה גם לכתובותיו באילת.

התובעת ציינה, כי הנתבע לא שילם אגרת טלוויזיה גם לתקופות המאוחרות יותר. אך, כתב התביעה מתייחס אך ורק לתקופה המצוינת לעיל, משהוגש לבית המשפט בטרם גילוי החובות המאוחרים יותר.

טענות הנתבע

הנתבע טוען, כי מכשיר הטלוויזיה שנרכש על ידו בספטמבר 2005 התקלקל וכעבור מס' חודשים אף זרק אותו. הנתבע טוען, כי במקרה כגון דא, לא מוטלת עליו כל חובה להודיע לתובעת על הפסקת החזקתו במכשיר טלוויזיה. תקנה 6 לתקנות רשות השידור מטילה חובת הודעה לרשות רק על אדם המוכר או מעביר מקלט טלוויזיה בדרך אחרת לאדם אחר. התקנה אינה מחייבת מתן הודעה על הפסקת החזקה במקלט טלוויזיה במקרים כדוגמת המקרה דנן, היינו: כשהטלוויזיה נזרקה.

הנתבע מוסיף וטוען, כי בהתאם לסעיף 28א לחוק רשות השידור, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק רשות השידור) האגרה מוטלת על המחזיק במקלט טלוויזיה, וב- ע"א 935/00 נקבע כי האגרה מוטלת רק על מי שמחזיק במקלט טלוויזיה. לטענת הנתבע, בכל התקופות שהתגורר באילת לא החזיק בטלוויזיה, כך שלא חלה עליו החובה לתשלום האגרה. לטענתו, יחדות הדיור שהתגורר בהן בשתי התקופות הראשונות היו קטנות מאוד ולא היה בהן מקום לשים טלוויזיה בכלל. לא זו אף זו, במשך כל שנות שהייתו באילת הנתבע עבד במשך 12 שעות מידי יום, לא היה לו פנאי לראות טלוויזיה ולא החזיק טלוויזיה כלל וכלל. הנתבע הוסיף וטען, כי במשך כל שנות שהותו באילת, לא היה מחובר לרשת כבלים כלשהי ולא הייתה לו צלחת לוויין לקליטת שידורי טלוויזיה.

לכשחזרו מאילת והתגוררו בחיפה, אביו של הנתבע מצא טלוויזיה משומשת והביאה הביתה, ואת האגרה עבור המחצית השנייה של 2011 , ועבור 2012 שולמה על ידי הנתבע.

הנתבע טוען, כי על רשות השידור להוכיח שאדם החזיק במכשיר. בענייננו, התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה, כך שיש להורות על דחיית התביעה.

דיון והכרעה

תקנה 6 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה), התשמ"א-1981, קובעת כדלקמן: "אדם המוכר או מעביר בדרך אחרת מקלט טלוויזיה לאדם אחר, יודיע על כך בכתב למנהל, תוך 30 ימים ממכירת המקלט או העברתו, ויציין בהודעתו את השם המלא, המען ומספר הזהות של הקונה או מקבל ההעברה".

לנוכח נוסח התקנה, הרי שמקובלת עלי טענת הנתבע, לפיה החובה שנקבעה בסעיף 6 לעיל, אינה מוטלת על מי שזורק טלוויזיה. מקובלת עלי אף הטענה, כי הנטל להוכחת ההחזקה, מוטל על התובעת. אלא מאי? לטעמי, התובעת עמדה בנטל זה, ואת הנימוקים אפרט להלן:

עצם העובדה כי הנתבע רכש מכשיר טלוויזיה בחודש ספטמבר 2005, יש בה די כדי להוכיח את טענת ההחזקה לתקופה נשוא התביעה, היינו: למשך כשלוש שנים בלבד. מדובר בתקופה סבירה מאוד לארוך חייו של מכשיר טלוויזיה.