רשות הפיתוח נ' מוסראתי ואח'

פסק-דין

הנתבעים מתגוררים במקרקעין שבחלקם קיימת דירה שהשכירה התובעת למנוח מוסרתי כאמל ז"ל. לטענת התובעת נבנו במקרקעין תוספות בנייה רבות. הנתבעים לא משלמים לתובעת דמי שכירות עבור המושכר ולא דמי שימוש ראויים בגין תוספות הבנייה. על כן תובעת התובעת לפנות את הנתבעים מהמקרקעין ולחייבם לשלם דמי שימוש ראויים בגין השימוש במקרקעין לתקופה של 7 שנים שלפני הגשת התביעה.

כללי:

בעלי הדין:

1.התובעת היא רשות שהוקמה על פי דין, והיא הבעלים הרשום של גוש 4345 חלקות 4, 5 ו-20 (להלן-"המקרקעין").

2.הנתבע 1 הוא בנו של המנוח מוסראתי כאמל ז"ל (להלן-"המנוח").

הנתבע 2 הוא בנו של המנוח, והנתבעת 3 היא אשתו של הנתבע 2.

הנתבע 4 הוא בנו של המנוח, והנתבעים 5 ו-6 הם בניו של הנתבע 4.

הנתבע 7 הוא בנו של המנוח.

המקרקעין:

3.אין מחלוקת בין הצדדים שהמקרקעין אליהם מתייחסת תביעת התובעת מצויים ברחוב מרדכי היהודי 13 ברמלה, והם מצויים בגוש 4345 חלקות 4, 5 ו-20. מנסחי הרישום שצירפה התובעת לתיק בית המשפט עולה שמדובר במקרקעין מוסדרים.

4.אין מחלוקת בין הצדדים שהתובעת מינתה את חב' עמידר לנהל את המקרקעין, וכל המגעים בין התובעת לבין הנתבעים בקשר לניהול המקרקעין התקיימו באמצעות חב' עמידר.,

ההיסטוריה של המקרקעין:

5.ביום 16.10.1966 חתמו המנוח ומר נסים בן-דוד על תצהירי דייר יוצא ודייר נכנס להעברת זכות הדיירות המוגנת במושכר ברחוב כ"א (הידוע כיום רח' מרדכי היהודי) 13 ברמלה. בפרטיכל קביעת דמי מפתח מיום 30.10.1966 נרשם שהמושכר נמצא בגוש 4345 חלקה 4 , והדירה תוארה כדלקמן:

"המושכר מורכב מחדר אחד 16.38 מ"ר, מטבח בפנים לחוד והנוחיות בחוץ + מחסן ביתי 9 ממ"ר ..."

בתיאור הדירה במסמך מיום 24.2.1966 שכותרתו" הזמנה לבדיקת נכס" תואר המבנה כמבנה בן קומה אחת חדר אחד בנוי בלוקים ותקרת בטון וחדר אחד עם תקרת אסבסט.

6.ביום 10.11.1966 חתמו התובעת והמנוח על חוזה שכירות מוגנת לפיו השכירה התובעת לנתבע דירה בת חדר אחד, מטבח, נוחיות לחוד ומחסן ביתי הנמצא ברחוב כ"א 13/1 ברמלה וידוע כגוש 4345 חלקה 4 (להלן-"המושכר").

7.ביום 3.3.1971 התברר לתובעת כי המנוח הוסיף תוספות בנייה, הפך את המחסן לחדר עם גג אסבסט, הפך הול שהיה עומד על עמודים לחדר נוסף עם גג אסבסט, כך שהמושכר גדל למושכר בן 3 חדרים.

8.ביום 2.4.1979 נפטר המנוח, ואשתו סורייה המשיכה להתגורר במושכר כדיירת מוגנת ובתוספות הבנייה יחד עם צאצאיה.

9.בדו"ח מיום 25.6.1986 נרשם שבדירה נבנה סלון נוסף, ובו מתגורר בן נשוי של המנוח. בשנת 1999 מצאה התובעת שבמקרקעין המשיכו לבנות תוספות בנייה בשטח 44 מ"ר ללא היתר וללא הסכמת התובעת, וכי הבנייה הנוספת במקרקעין כוללת 6 חדרים, 2 מטבחים, חדר רחצה וחדר שירות ששטחם הכולל הוא 121 מ"ר. על מנת לנסות להגיע להסכמה עם הנתבעים ולהסדיר את השימוש של הנתבעים בתוספות הבנייה פנתה התובעת לשמאי מקרקעין, אשר העריך את דמי ההסכמה לשימוש בבנייה הנוספת בסך 83,000 ₪ ודמי שימוש ראויים בסך 1,400 ₪, סכומים אלו נכונים ליום 10.3.1999 שהוא יום מתן השמאות. התובעת שלחה מכתב למנוח והביאה לפניו את החלטתה, אך המנוח או מי מהנתבעים לא עשה מאומה בקשר לכך. לאור סירוב הנתבעים להיענות להחלטת התובעת, הגישה התובעת ביום 23.9.1999 כתב תביעה כנגד מי שהתגורר במקרקעין באותה עת לפינוי ולסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים (תיק אז' 3520/99 בבימ"ש שלום ברמלה). ביום 5.4.00 ניתן פס"ד כנגד הנתבעים באותה תביעה בהעדר הגנה.