רשות האוכלוסין וההגירה נ' פלוני ואח'

 בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם) בעמ"נ 35002-03-19 מיום 18.8.2019

השופט ע' פוגלמן:

רקע והשתלשלות ההליכים

1. המשיב 1, קטין בן 15 הסובל מניוון שרירים, הוא מטופל סיעודי בדרגת נכות של 282%, בעל היתר כללי להעסקת עובד זר בתחום הסיעוד עד ליום 31.11.2022 (להלן: הקטין). המשיב 2 הוא אזרח הודו שנכנס לישראל ברישיון עבודה בענף הסיעוד בשנת 2010 ועבד בהתאם לרישיון עד ליום 13.8.2018 אז נפטר מעסיקו האחרון, אצלו עבד כ-7 שנים (להלן: העובד הזר או העובד). ביום 26.12.2018 הגיש הקטין בקשה להעסיק את העובד הזר ולהאריך את רישיון הישיבה שלו בישראל לצורך מתן טיפול סיעודי מטעמים הומניטריים. המבקשת, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן גם: הרשות), דחתה את הבקשה על הסף, בקביעה שזו הוגשה באיחור, למעלה מ-90 ימים מיום סיום תקופת ההעסקה החוקית האחרונה של העובד הזר בישראל. ערר שהוגש על החלטה זו לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין; וחוק הכניסה לישראל או החוק) נדחה על הסף בנימוק שלפיו ההחלטה מבוססת על המועדים שנקבעו בסעיף 3א(ב1)(1) לחוק, אשר לשר הפנים (להלן גם: השר) או לוועדה המייעצת לו מכוח סעיף 3א(ב1)(2) (להלן: הוועדה המייעצת) אין סמכות לסטות מהם. לפיכך, לא מצא בית הדין להתערב בהחלטת המשיבה, חרף הנסיבות הקשות המאפיינות את המקרה. בצד האמור, בית הדין הורה כי לא יינקטו הליכי אכיפה נגד העובד לתקופה של 60 ימים, על מנת לאפשר לאמו של הקטין למצוא עובד אחר.

2. המשיבים הגישו ערעור על פסק הדין, ובצדו גם בקשה למתן צו ביניים שיאסור על הרחקתו של העובד מישראל עד להכרעה בערעור. צו כאמור ניתן בהחלטה מיום 14.3.2019 שבה נקבע כי תוקפו יהיה עד להחלטה אחרת. ביום 18.8.2019 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם) את הערעור על פסק הדין של בית הדין לעררים. בית המשפט דחה את עמדת המבקשת שלפיה סעיף 3א(ב1)(1) לחוק, הקוצב את התקופה שבה ניתן להגיש בקשה להארכת רישיון של עובד זר, אינו מקנה שיקול דעת להורות על הארכת מועד במקרים מתאימים. בפסק דינו עמד בית המשפט על פסיקתו של בית משפט זה שהכירה בסמכותם של גופים מינהליים מעין שיפוטיים (כוועדות ערר) להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק גם במקרים שבהם סמכות זו לא עוגנה במפורש. צוין כי ההצדקות להכיר בסמכות כאמור לא מוגבלות לגופים מעין אלה וחלות גם על גופים מינהליים שהוסמכו "לעשות דבר או לדון בענין פלוני או להכריע בו" (סעיף 17(א) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות)). אשר למקרה דנן צוין כי לא ניתן ללמוד מלשון סעיף 3א(ב1) על כוונה לשלול משר הפנים את הסמכות לתת ארכה להגשת בקשה להארכת רישיון ישיבה לפי סעיף זה; וכי לשון דומה ננקטה בהוראות אחרות שלגביהן הוכרה סמכותה של הרשות המינהלית להאריך מועד גם בהעדר הסדר מפורש. עוד נקבע, כי התכלית הפרטנית שנוגעת לתיחום מסגרת הזמנים להגשת בקשות להארכת רישיון לפי הסעיף אינה מחייבת שלילה מוחלטת של האפשרות להאריך את המועד שנקבע בו, וניתן להגשים אותה באמצעות שימוש בסמכות ההארכה בזהירות ובריסון. עוד צוין כי המבקשת לא בחנה את נושא הארכת המועד לגופם של דברים, ועל כן בית המשפט לא ראה לקיים דיון מפורט בשיקולים הרלוונטיים בעניין זה. בצד האמור, צוין כי בין שיקולים אלה יכולים לבוא, למשל, מידת האיחור וטעמיו; מידת השליטה של המבקש על המועד שבו הוגשה הבקשה; הצורך להבטיח את יציאתם של מי שאינם שוהים כדין בישראל; ומורכבות עניינו של המטופל הסיעודי ונסיבותיו האישיות. פרשנות זו, כך נקבע, עולה בקנה אחד עם ההיבט ההומניטרי המובהק שעמד ביסוד חקיקת סעיף 3א(ב1)(1) לחוק. מטעמים אלה ואחרים שפורטו, ומשלא נבחנה ההצדקה להאריך את המועד להגשת הבקשה להארכת רישיון בנסיבות העניין, קיבל בית המשפט את הערעור כך שהחלטת המבקשת בוטלה ועניינם של המשיבים הוחזר אליה על מנת לבחון את הארכת המועד לגופה.

טענות הצדדים

3. מכאן הבקשה שלפניי מטעם הרשות, שהגישה במקביל גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים (שנדחתה בהחלטתי מיום 6.10.2019). בבקשת הרשות לערער נטען כי את הוראת סעיף 3א(ב1)(1) לחוק יש לפרש כך שמגבלת הזמן הקבועה בה להגשת בקשה להארכת רישיון ישיבה של עובד זר היא קשיחה, ולא ניתן לסטות ממנה אף לא מטעמים מיוחדים. נטען כי ההסדר הקבוע בסעיף 3א(ב) לחוק הכניסה לישראל הוא משום חריג לכלל שלפיו עובד זר חוזר למדינת מוצאו לאחר סיום תקופת עבודתו החוקית בישראל, והוא נועד ליתן מענה לצרכים של מטופל סיעודי שהפסקת העסקתו של העובד אצלו תגרום לו לפגיעה קשה. ההסדר הקבוע בסעיף 3א(ב1)(1) לחוק הוא בגדר "חריג לחריג" והוא מעגן את הסמכות להאריך את רישיונו של העובד הזר גם אם הבקשה לא נובעת מצורך ברציפות הטיפול לאותו מטופל, אלא מטעמים הומניטריים מיוחדים. לטענת הרשות לשון ההסדר שנקבע בעניין מועד הגשת הבקשה להארכת רישיון הישיבה של עובד זר בסעיף 3א(ב1)(1) לחוק מלמדת כי מדובר בהסדר שלילי, ובכך תומכים גם ההיסטוריה החקיקתית והתכלית של התיקון לחוק שבמסגרתו שונה הסעיף לנוסחו כיום (חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 32), התשע"ח-2018, ס"ח 2726, שנכנס לתוקף ביום 27.6.2018 (להלן: תיקון מס' 32)). לעמדתה, פתיחת פתח לאפשרות להגיש בקשות להארכת רישיון במועד החורג מזה שנקבע בחוק תביא למצב שקדם לתיקון האמור, שבו הוגשו אלפי בקשות – שבכולן מוצגות טענות הומניטריות קשות ומורכבות. שיקול זה, כך המבקשת, לא זכה למשקל הראוי בהכרעת בית המשפט לעניינים מינהליים. לגבי עניינם הפרטני של המשיבים, המבקשת מציינת כי היא אינה מתעלמת ממצבו הרפואי של הקטין ומטענותיו בדבר הטיפול המסור שלו זכה מצד העובד. אלא שלעמדתה באלו אין כדי להתגבר על הוראות החוק המפורשות.

4. המשיבים סומכים ידיהם על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, מנימוקיו. לטענתם, הקביעה שלפיה לשר הפנים סמכות טבועה להאריך את המועד להגשת בקשה לפי סעיף 3א(ב1)(1) לחוק מתיישבת עם פסיקתו הענפה של בית משפט זה בהקשרים דומים. עוד נטען כי רשלנותה של הלשכה הפרטית שבאמצעותה הוגשה בקשתו של הקטין היא שהביאה לאיחור בהגשה, ומכיוון שקבלת היתר להעסקת עובד זר בענף הסיעוד מותנית על פי הדין בקבלת שירותים ממנה לא היה מקום לדחות על הסף את הבקשה. המשיבים טוענים כי הקטין נמצא במצוקה קשה עקב מצבו הרפואי, שבגללו הוא אינו מסוגל לבצע שום פעולה יומיומית בכוחות עצמו, ובכלל זאת: האכלה, רחצה, החתלה, מקלחת וליווי לטיפולים רפואיים. לפיכך, הטיפול בו כרוך בקושי רב, ונדרש במשך כל שעות היממה, 7 ימים בשבוע. כפועל יוצא, כמעט בלתי אפשרי למצוא עובד סיעודי ראוי שיסכים לטפל בו ולהתמיד בכך. נטען כי המשיב 2 שולט בשפה העברית, מכיר את הקטין ואת העבודה בבית, והוא מסור לו עד מאוד, וכן כי אין חשש שיבקש לעזוב אותו עבור עבודה "קלה" יותר אצל מעסיק אחר. בנסיבות אלו, ברי כי עניינו של הקטין מיוחד וחריג וכי עמדת המבקשת שלפיה יש לחסום את גישתם של המשיבים על הסף נוכח האיחור בהגשת הבקשה חוטאת למטרה אשר לשמה תוקן סעיף 3א(ב1)(1) לחוק.

5. לשלמות התמונה יוער כי במקביל להליך דנן הגישה הרשות בקשות רשות לערער נוספות, הנסבות על פסקי דין דומים לזה שהועמד לביקורתנו כאן. בהמשך להחלטתי באחד מהליכים אלה (בר"ם 6608/19) הודיעה הרשות ביום 19.12.2019 כי הוועדה המייעצת החליטה לדחות את בקשת המשיבים שם להארכת מועד וכי התקבלו החלטות גם בבקשות המשיבים בהליכים האחרים, לרבות בהליך שלפנינו (להלן: הודעת הרשות מיום 19.12.2019).

דיון