רקס נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

פסק דין

העורר, מר יובל רקס, נולד בשנת 1934 ברומניה ועלה ארצה ב- 1951. הגיש ב- 2010 תביעה לקבלת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן החוק) ונדחה בטענה כי אינו עומד בתנאי הסף לתחולת החוק, היינו משנת 1965 מתגורר דרך קבע באנגליה ולא מקיימת בו דרישת התושבות הרצופה הקבועה בסעיף 3(1) לחוק: ביום 1.4.57 "היה ולאחר מכן נשאר אזרח ותושב ישראל."

העורר חולק על עמדת המשיבה וטוען כי מאז 1965 הוא "חי חלק מהזמן בישראל וחלק מהזמן באנגליה" (פרוטוקול עמ' 1).

מתיק העורר שאצל המשיבה עולה כי הוא הגיש שתי הצהרות, האחת ב- 2010 והשנייה שנה לאחר מכן וכן התבקש מספר פעמים להמציא מסמכים המעידים על זיקה לישראל מאז 1965. המסמכים שהגיש הם אישורים על תשלומים שונים הכרוכים בהחזקת דירה בתל אביב. במכתב ששלח למשיבה ב- 12.6.11 כתב "אני בן 76 ולא עובד. לא שמרתי מסמכים."

לאחר ששמענו את דברי העורר וקראנו את דבריו בהצהרות שמסר למשיבה, בתצהיר שצרף לעררו ועיינו ביתר המסמכים שהגיש, באנו למסקנה כי מקום מושבו הקבוע של העורר מאז 1965 ועד היום הוא באנגליה ודין הערר להידחות.

כפי שנפרט להלן העורר מסר נתונים שונים על ענייניו ועסקיו באנגליה ובישראל. שלא עולים בקנה אחד ואינם מעוררים אמון.

בטופס ההצהרה הראשונה משנת 2010 כתב כי הוא "מתגורר כעת בלונדון" וציין את כתובתו שם. בחקירה הנגדית התבקש להסביר וענה: "אני בארץ כמו בלונדון...אני מתפלא שכתבתי כך, יש לי פה דירה 20 שנה." כפי הנראה גם בעניין הדירה לא דייק שכן בהמשך סיפר כי ב- 1965 לאחר שעבד מספר שנים ולפני שעזב את הארץ קנה שתי דירות אחת לו ואחת לאחותו כדי להבטיח למשפחה הכנסה בת-א (עמ' 4 ש' 26).

לעורר גרסאות מתחלפות וסותרות לגבי מקום מגוריו הקבוע; בתצהיר מיום 17.4.12 נאמר ללא היסוס "אני ורעייתי גרים בישראל". בהמשך הוא מספר כי מדי פעם הוא נוסע ללונדון, מתגורר בבית השייך לו, ושוהה שם מספר חודשים בשנה לרגל עסקיו ולמטרת ביקור ילדיו החיים שם. בעדותו בפני הועדה שינה טעמו, חזר בו מההצהרה כי הוא מתגורר כאן והפך עצמו לתייר נלהב הנוהג לבלות בישראל כרבע מזמנו בטיולים וביקורי משפחה ואף "משמין מנחת" בראותו איך הארץ מתפתחת. (שם ש' 20). תחושת הקרבה לישראל מלווה אותו, לגרסתו, מיום עזיבתו. עיינו ב"תעודות בירור פרטים על נוסע" המונפקים ע"י משרד הפנים שהגיש העורר. בדיקה שטחית מצביעה כי העורר נוהג לשהות בארץ תקופות קצרות, ביקורים שבדרך כלל אינם עולים על שבועיים. כך למשל, בשנת 2010 הגיע העורר מספר פעמים וכל ימי הביקור מסתכמים ב- 76 ימים, בשנים הקומות מספר ימי הביקור היה קטן יותר, כמו למשל בשנת 2004 – 18 ימים בלבד. לא מצאנו בתיק רישומים על כניסות ויציאות מ- 1965 ועד 2001.

עוד יש לציין כי ארבעת ילדיו של העורר נולדו וגדלו באנגליה וחיים של כיום עם משפחותיהם. העורר ציין בעדותו כי אחד מילדיו עבר לאחרונה להתגורר בישראל.

באשר לעסקיו של העורר:

בתצהירו נאמר כי יש לו עסקים בישראל ובעיקר באנגליה. בעדותו בפנינו התפוגגו העסקים בארץ: "יש לי עסקים בלונדון, בנינים אני מהנדס בנין. אני משכיר בניינים." (עמ' 2 ש' 24) וכן: "היו לי בישראל גם עסקים...בארץ אני לא משלם מס הכנסה לא הגעתי לשלב הזה." (עמ' 4 ש' 13).

ולא למותר להזכיר כי בפנייתו בכתב למשיבה ביוני 2011 טען שאינו עובד כלל, טענה אותה הפריך בעצמו מספר פעמים.

לעורר 3 אזרחיות: ישראלית, בריטית ורומנית, ברם, לטענתו, התושבות שלו היא בישראל בלבד. העורר מסתמך על רישום משרד האוכלוסין בישראל ועל מכתב ממשרד באנגליה המטפל בענייני המיסוי שלו בו נאמר כי לצרכי המס באנגליה העורר נחשב לתושב ישראלי. ענייני המס של העורר באנגליה אינם מענייננו והמכתב שהוצג אינו סותר את הנתונים שהובאו לעיל המצביעים כי מקום מושבו של העורר הוא באנגליה ולא בישראל. באשר לרישום הישראלי, אין חולק כי העורר הינו אזרח ישראלי המחזיק כאן דירה וכפי הנראה משום כך נכלל במרשם האוכלוסין. גם אם נראה ברישום ראיה לכאורה, הרי שהיא נסתרה בדברי העורר עצמו, ברישומים על כניסותיו ויציאותיו מישראל ועל פי מכלול הנסיבות שפורטו לעיל.

אנו מודעים להלכה שנקבעה בע"א 657/76 הרשות המוסמכת נ' חסדאי (פ"ד לב(1) 778) לפיה יש ליתן פירוש מרחיב למושג התושבות בחוק הרדיפות המיטיב עם התובע, אולם על פי הנתונים במקרהו של העורר, לא מתקיים המבחן שנקבע בחסדאי לפיו אזרח ישראלי היוצא מהמדינה לתקופה ממושכת "עשה כן בכוונה ממשית לחזור אליה, וכוונה ממשית זו נמשכה ונתקיימה אצלו במשך כל זמן שהותו בחו"ל והוא הגשים אותה בפועל לפני הגשת בקשתו" (עמ' 782). העורר לא שכנע אותנו כי יצא את ישראל בכוונה לחזור אליה ועד היום מרכז חייו מחוץ לישראל.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה.

מזכירות הוועדה תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין בשאלה משפטית בלבד.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ג, 24 מרץ 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: