רצאבי ואח' נ' רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח

החלטה

המבקשים עותרים להאריך להם את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום ברמלה (כב' הש' זכריה ימיני) מיום 27.8.13 בת.א 1316/08, בה הורה בית המשפט על עיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן על ידו בעניין פינוי והריסה של בתי המבקשים בכפוף להפקדה של 200,000 ש"ח.

קיצורן של העובדות הנדרשות לנדון

1.ביום 20.6.13 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש קמא המורה על פינוי המבקשים מבתיהם והריסת הבתים עד ליום 9.9.13 (להלן – פסק הדין). ביום 25.7.13 הוגשה לבית המשפט קמא בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין.

2.ביום 27.8.13 ניתנה החלטת בית המשפט לבקשה המורה על עיכוב ביצוע פסק הדין בכפוף להפקדת סך של 200,000 ₪ בקופת ביהמ"ש (להלן – ההחלטה).

3.ביום 3.9.13 הגישו המבקשים לבית המשפט דהכא ערעור על פסק הדין וכן בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, ולהוראתה באשר לצורך בהפקדת 200,000 ₪ כתנאי לעיכוב ביצועו של פסק הדין.

4.בית המשפט דהכא דחה את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע ההחלטה בקובעו כי בשל כך שלא הוגשה כל בקשת רשות ערעור על ההחלטה, דינה להדחות, וזאת ע"פ הוראת תקנה 467 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות) כפי שתוקנה בתיקון התשע"ג (תיקון מס' 2).

מתוך שכך פונים המבקשים בבקשתם הנוכחית שתינתן להם אורכה לצורך הגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה, אשר כאמור מתנה עיכוב ביצועו של פסק הדין בהפקדת סך 200,000 ש"ח.

5.המבקשים טוענים כי נפלו לידי טעות שבדין ולא שתו ליבם לכך שתקנה 467 (א), אחר תיקונה, שינתה הלכה הקיימת מזה עידן ועידנים ומצריכה, למעשה, הגשת בקשת רשות ערעור על החלטה שעניינה עיכוב ביצוע שניתנה בערכאה קמא, ככל שמבקשים להתנגד לה.

6.המבקשים טוענים כי להחלטת בית המשפט יש השלכות קשות ומהותיות על חייהם שכן באם לא יעוכב ביצוע ההחלטה הם ידרשו להתפנות ממקום בו גרו וחיו משך עשרות בשנים, וזאת רק בשל כך שאין בידם להפקיד את סכום הערבון הגבוה שנקבע בהחלטת ביהמ"ש כתנאי לעיכוב ביצוע פסק דינו. המבקשים טוענים כי אין זה ראוי לחסום את דרכם כבר עתה ולמנוע מהם את זכות הגישה לערכאות והזכות להשמיע את טענותיהם הרבות כנגד החלטת ביהמ"ש ופסק הדין שניתנו על ידו, אך ורק בשל טעות בענייני פרוצדורה.

7.זאת ועוד, לטענת המבקשים, בנדון ראוי ליתן להם את האורכה המבוקשת שכן לא ניתן לומר כי המשיבה הסתמכה על כך שההליך הסתיים שהרי הייתה מודעת לבקשות שהגישו בערכאה קמא לעיכוב ביצועו של פסק הדין מיד אחר הינתנו.

בצד דברים אלו מוסיפים המבקשים וטוענים כי סיכויי הערעור שלהם טובים וממשיים בשל התעלמות בית המשפט קמא מטענות רבות העומדות לזכותם.

8.המשיבה מתנגדת לבקשת המבקשים. לטענתה הבקשה הנוכחית, כמו גם הבר"ע שהוגשה בצידה, הוגשו כשלושה וחצי חודשים לאחר שניתנה החלטת ביהמ"ש קמא וכחודשיים וחצי לאחר תום המועד החוקי להגשתה. כך גם אחר שהועמדו המבקשים על טעותם ע"י ביהמ"ש דהכא, בדיון שהתקיים ביום 5.12.13, הם המתינו 10 ימים עד להגשת הבקשה הנוכחית ביום 15.12.13.

עוד טוענת המשיבה, כי אין מקום לקבל טענות המבקשים ל"טעות שבדין" כטעם מיוחד, שכן השינוי בתקנות נכנס לתוקפו כבר בחודש אפריל 2013, ואין כל סיבה שלא יהא בידיעתם של המבקשים.

9.המשיבה מוסיפה וטוענת כי בנדון סיכויי בקשת רשות הערעור קלושים נוכח קביעותיו החד משמעיות של בית המשפט קמא באשר לבניה בלתי חוקית של המבקשים ופלישת בני משפחתם למיתחם. לטענת המשיבה, כל שמבקשים המבקשים הוא דחיית מועד פינויים מהמקרקעין וזאת מבלי שהם מספקים כל נימוק וטעם של ממש באיזו זכות השתלטו על שטחים נרחבים תוך בנית מבנים רבים לשימושם ושימוש בני משפחתם וזאת ללא הסכמת המשיבה ובניגוד לחוזה השכירות. בדומה, טוענת המשיבה, כי אין כל ממש בטענות המבקשים כי למשיבה אין זכויות בעלות במקרקעין שכן הם הודו בעניין זה בהליך שהתקיים לפני בית המשפט קמא.

10.עוד מוסיפה וטוענת המשיבה כי המבקשים בבקשתם מנסים לתלות את כל מחדליהם ברשלנותו של בא כוחם הקודם ואולם אין הדברים כך. לטענתה, נציג המבקשים, מר בנימין רצאבי, נכח בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 13.9.11 וידע שעליהם להגיש סיכומיהם תוך 30 יום, כך שלא ניתן להטיל את ההתעלמות מהוראות בית המשפט לשיכמו של בא כוחם בלבד. לפיכך אין מקום להאריך המועדים למבקשים אשר הפגינו זלזול בהליך שהתקיים לפני ערכאה קמא לכל אורכו.

הארכת מועד עקב טעות שבדין – קיצורה של הלכה

11.הארכת המועד הנדרשת בנדון עניינה בחוסר שימת ליבו של ב"כ המבקשים להוראות תקנה 476 (א) – (ב) לתקנות, אחר תיקונה של התקנה המקורית. ונבהיר, בחודש אפריל 2013 תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, (להלן : התקנות) באופן ששינו בין היתר את המסגרת הדיונית להגשת בקשה לעיכוב ביצוע (ראה: רע"א 2717/13 אליהו דבי נ' עיריית תל אביב יפו (5.5.13). בעבר, המבקש עיכוב ביצוע היה חייב לפנות קודם לערכאה הדיונית והיה אם בקשתו נדחתה, הוא היה רשאי לפנות לערכאת הערעור ולהגיש לפניה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע. לאחר תיקון התקנות עומדת בעינה סמכות הערכאה הדיונית ליתן עיכוב ביצוע לפסק דין כל עוד לא הוגש ערעור. ואולם ככל שהוגש ערעור הרי שהסמכות מוקנית לערכאת הערעור בלבד. וזו לשונה של התקנה לאחר התיקון הנזכר -

"467. עיכוב ביצוע וסעד זמני

(א) בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער; בקשה למתן סעד לפי תקנה זו אפשר שתידון בלא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה.