רפאל ואח' נ' פרום ואח'

החלטה

בפניי בקשה של המשיבים 1 ו- 5 בתובענה העיקרית (להלן: "המשיבים"), לחייב את המבקש בתובענה העיקרית בהפקדת ערובה להוצאותיהם.

במסגרת התובענה העיקרית עותר המבקש לסעד הצהרתי ולפיו החלטת רשם ההוצל"פ בירושלים, מיום 30.4.2009, אשר נתנה תוקף להסכמות הצדדים במסגרת תיק הוצל"פ 9- 03- 11988- 03, הינה בטלה ומבוטלת, לנוכח נתונים מהותיים שהתגלו לו לאחר מכן.

המשיבים טוענים כי סיכויי ההצלחה של המבקש בתובענה העיקרית הם קלושים, ובנוסף, התנהלותו של המבקש, שאינו פורע את חובותיו, מחייבת הפקדת ערובה להוצאות.

המבקש בתשובתו טוען כי סיכויי ההצלחה של התובענה הם טובים, וכי מדובר בתביעה מבוססת. כמו כן, לדבריו אין כל ראיה בדבר אי יכולתו לשלם את הוצאות המשפט.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

הכלל הוא שיש לעשות שימוש זהיר בהוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"), ורק כאשר סיכויי ההצלחה של התובענה הם קלושים, יחוייב התובע בהפקדת ערובה להוצאותיו של הנתבע: "אשר לערובה לפי תקנה 519, ככלל זו מוטלת במקרים חריגים, כשנראה כי סיכויי ההצלחה קלושים, לשם הבטחת הוצאות של הצד שכנגד ומניעת תביעות סרק; אך הסמכות מופעלת במתינות ובסבירות כדי שלא לנעול את דלתי בית המשפט בפני מי שאין ידו משגת ..." (רע"א 321/07 גושן נ' אבי גיא- פורסם בנבו). על כן, אין בית המשפט מחייב תובע בערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד.

במקרה דנן, חיווה כבר בית המשפט את דעתו באשר לסיכויי ההצלחה בתובענה: בהחלטתו מיום 15.7.2009 שלא ליתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, ציין כב' סגן הנשיא י' זפט, כי "סיכויי הצלחת התובענה נראים לי מפוקפקים, ואיני רואה טעם להתערבות בית המשפט המחוזי בהחלטת ההוצאה לפועל". דברים אלה נאמרו מתוך עיון בתובענה עצמה, ובטרם נשמעה אפילו עמדתם של המשיבים, והם מדברים בעד עצמם.

יצויין כי טענתו המרכזית של המבקש היא שלא ידע, עובר למתן הסכמתו להסכם הפשרה שקיבל תוקף של החלטה על ידי רשם ההוצאה לפועל, כי לחייבת בתיק ההוצאה לפועל אין זכויות במקרקעין נשוא ההסכם, עובדה שנודעה לו רק לאחר מכן, מתוך עיון במסמך של מינהל מקרקעי ישראל. דא עקא, המשיבים מצביעים על כך שהמסמך עליו מבסס המבקש את ידיעתו המאוחרת כביכול, היה ברשותו חמש שנים קודם לאישור ההסכם, שכן הוא צורף כנספח לתביעה שהמבקש היה צד לה. בנוסף, המינהל הודיע ביום 19.7.2009 כי אין לו התנגדות לביצוע העסקה בקרקע נשוא ההסכם. מכאן שסיכויי ההצלחה של התובענה הם קלושים למדיי.

באשר להתנהלותו של המבקש, מתברר כי הוא לא שילם הוצאות משפט בסכום זעום של 1,500 ₪ אלא לאחר הגשתה של הבקשה הנוכחית, ולאחר שנפתח נגדו תיק הוצאה לפועל. קיים חשש סביר כי מי שנוהג בדרך זה, לגבי סכום כה נמוך, לא ישלם את הוצאות המשפט שיושתו עליו בתום ההליך המשפטי. ודוק: אין מדובר בהטלת ערובה על בעל דין עני וחסר אמצעים, שהרי המבקש אינו טוען כי הוא חסר אמצעים (לדבריו הוא דווקא בעל אמצעים), אלא בהטלת ערובה על מי שלא משלם את חובותיו במועד.

באשר לסכום הערובה, אין הצדקה לקבוע אותו כנגזרת משווי הענין שבמחלוקת כפי שטוענים המשיבים, שכן הערובה נועדה להבטיח תשלום הוצאות משפט ולא נזקים אחרים שעלולים להגרם למשיבים.

אשר על כן אני קובע כי על המבקש להפקיד בקופת בית המשפט סך של 40,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיבים, וזאת עד ליום 31.1.2010. היה ולא יופקד הערבון- תידחה התובענה.

המבקש ישלם למשיבים הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ג כסלו תש"ע, 30 נובמבר 2009, בהעדר הצדדים.

חגי ברנר, רשם

ביהמ"ש המחוזי ת"א התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: