רע"צ 7081-01-15

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל דניאל דמביץ שבה דחה את הבקשה לעיון חוזר שהגיש המבקש וחייב אותו בהוצאות של 10,000 ₪.

נגד המבקש ושניים נוספים (טמיר ועזבון הלנר) ניתן פסק דין בערעור בבית המשפט המחוזי בירושלים. בפסק הדין חוייבו המבקש והשניים הנוספים לשלם למשיבות ביחד ולחוד, סך של 120,000 ₪. המשיבות פתחו תיק הוצל"פ נגד המבקש בלבד לגביית מלוא סכום החוב שנפסק בבית המשפט.

לפני פתיחת תיק ההוצל"פ פנתה באת כוחה של טמיר לבית המשפט בבקשה לתיקון טענת סופר בהחלטה כאשר טענה שבית המשפט טעה כאשר חייב אותם בהפרשי הצמדה וריבית משנת 99, לטענתה הריבית וההצמדה צריכים לחול משנת 2006.

בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה.

המבקש ששילם לטענתו את כל החוב הגיש בקשה לסגירת התיק שנדחתה לפי החלטת רשם ההוצל"פ מיום 6.5.13.

המבקש טען כי אחרי קבלת החלטת כב' הרשם הגיעו לידיו מסמכים המעידים כי עוד לפני פתיחת תיק ההוצל"פ הגיעו המשיבות, באמצעות בא כוחם, להסכמה עם טמיר, באמצעות באת כוחה, לפיה הסכימו המשיבות לדחות את מועד קבלת תשלום חלקה של טמיר בפסק דין שניתן בערעור, כמפורט לעיל, למועד מאוחר יותר.

משכך, טען המבקש כי תיק ההוצל"פ נפתח נגדו על סכום שאינו נכון שכן הוא כלל את הסכום שהמשיבות הסכימו לדחות את מועד פרעונו. המבקש הגיש איפוא בקשה לעיון חוזר בהחלטת כב' הרשם שלא לסגור התיק. כב' הרשם קיבל טענה זו והורה על דרך לחישוב החוב תוך מינוי מומחה שיעשה כן. על החלטה זו הגישו המשיבות בר"ע שנדונה בפני ובסופה החזרתי את התיק לכב' הרשם תוך מתן הנחיות לפיהן יש לבדוק ולשמוע ראיות הן לגבי הטענה לפיה נכרת הסכם בין המשיבות לטמיר בענין דחיית תשלום החוב והן בשאלה מתי נודע למבקש לראשונה שקיים הסכם כזה, ככל שקיים.

כב' הרשם קיים דיון בו העידו ב"כ המשיבות, ב"כ טמיר והצדדים ובסיומו קבע כי המבקש לא הצליח להוכיח שנודע לו לראשונה על ההסכם הנטען בין המשיבות לטמיר רק לאחר הגשת הבקשה הראשונה מצידו בענין. משכך, אין מדובר בבקשה לעיון חוזר כתוצאה מראיה שנודעה רק לאחר הדיון (כאמור לעיל הבקשה הוגשה על ידי המבקש כבקשה לעיון חוזר), ודחה את בקשת המבקש לעיון מחדש. כב' הרשם קבע כך משום שלדבריו מי שיכול היה להעיד על המועד בו נודע למבקש או לב"כ לראשונה על כך שנכרת הסכם בין המשיבות לטמיר הוא ב"כ המשיב אך זה בחר שלא להעיד. התוצאה היא שהמבקש לא הצליח להוכיח שנודע לו לראשונה על ההסכם רק לאחר ההחלטה הדוחה את בקשתו לסגירת התיק, ולפיכך קבע כב' הרשם שיש לדחות את הבקשה לעיון מחדש. יש לציין כי כב' הרשם ציין שלענין הידיעה של המבקש ברור שידיעת בא כוחו כמוה כידיעתו. לענין ידיעת ב"כ צטט כב' הרשם את הבקשה הראשונה שהגיש ב"כ המבקש (ללא תצהיר של המבקש) ובה כבר נטען על מו"מ בין המשיבות לחייב אחר לענין דחיית מועד התשלום על ידי אותו חייב. המבקש עצמו, שהעיד בענין המועד בו ידע על קיום ההסכם, העיד כי כל הידע שלו נובע מההתכתבויות של בא כוחו ולפי מה ששמע ממנו לכן עדותו היא עדות שמיעה וב"כ המשיבות הודיע כבר מתחילה שהוא מתנגד לכל עדות שמיעה. כב' הרשם קבע איפוא כי משבחרו המבקש ובא כוחו שלא להעיד את בא כוחו לענין המועד שנודע לו לראשונה על ההסכם הנטען בין המשיבות לטמיר, כשל המבקש להוכיח שנודע לו על כך רק אחרי הגשת הבקשה המקורית לסגירת התיק, ולפיכך יש לדחות את הבקשה לעיון חוזר.

על החלטה זו הוגשה הבר"ע.