רע"צ 63789-03-16 עירית ירושלים נ' רייף ואח'

ביום 29.3.16, הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת כב' הרשמת עמית גולדשטיין לירן מיום 7.3.16. במצורף לרע"צ הוגשה בקשה דחופה לעיכוב ביצוע החלטת כב' הרשמת. בהחלטתי מיום 30.3.16 ומיום 4.4.16, דחיתי את הבקשה לעיכוב ביצוע מהנימוקים המפורטים בה. כתוצאה מכך, הוגשה בקשה בהסכמה ע"י כל הצדדים (בקשה מס' 2 מיום 13.4.16), על פיה הבקשה לעיכוב ביצוע של העוררת ובקשה לביזיון בימ"ש של המשיבים יימחקו ללא צו להוצאות, והעוררת תוכל להגיש רע"צ מתוקן.

ביום 5.5.16, הגישה העוררת רע"צ מתוקן. יובהר כאן ועכשיו, כי בימ"ש זה היושב כערכאת ערעור לא יכריע במחלוקות שבין העוררת למשיבים אשר אינם חלק מהחלטת הרשמת נשוא הרע"צ. בימ"ש יושב כערכאת ערעור אך ורק על החלטת כב' הרשמת לבדוק האם נפל פגם כלשהו בהחלטתה נשוא הרע"צ. לאחר שעיינתי ברע"צ המתוקן ובתגובות המשיבים, החלטתי כי אין צורך בקיום דיון, מדובר בטענות משפטיות גרידא אשר נומקו בהרחבה בכתבי הטענות, ולפיכך אני דנה בבקשה לרשות ערעור כבערעור לגופו.

המחלוקת בין הצדדים שהובאה לפתחה של כב' הרשמת היתה, האם על העוררת עיריית ירושלים (להלן: "העירייה"), להמציא תעודת העדר חובות ("אישור לטאבו") לידי המשיב 1 כונס הנכסים, אשר התמנה בתיק הוצל"פ בה הזוכה היא משיבה 3, וזאת על אף שלטענת העוררת נותר חוב של כ-2.5 מיליון ₪ של משיבה 2 לעירייה.

המחלוקת העובדתית והמשפטית שבין הצדדים, נסבה על שני נכסים מתוך שבעה נכסים שמכר הכונס ברח' האומן 22 תלפיות ירושלים. אין מחלוקת, כי לגבי חמשת הנכסים האחרים לא קיים חוב ארנונה לעירייה. באשר לשני הנכסים האחרים, קיימת מחלוקת בין הצדדים מי היה המחזיק בנכס בשנים הרלבנטיות לצבירת החוב. באשר לאחד הנכסים (להלן: "הנכס הראשון"), קיים הליך תלוי ועומד בתיק אזרחי 15568-02-12, בהליך זה הגישה העירייה תביעה נגד מר מנשה לוי (שהינו בעל השליטה במשיבה 2 – (להלן: "החייבת"), התביעה נסבה על חוב בגין השנים 2007 - 2011. לימים, ורק בסוף שנת 2014 הוספה החייבת כנתבעת נוספת בהליך זה. הליך זה טרם הסתיים. באשר לנכס הנוסף, (להלן: "הנכס השני"), הוגשה תביעה בעבר ע"י העירייה כנגד מנשה לוי בתיק אזרחי 33392-03-12, תביעה זו נמחקה (ראה הודעת העירייה בסעיף 19 לרע"צ המתוקן). לטענת ב"כ העירייה, הוא קיבל ממרשתו הוראה להגיש את התביעה מחדש כנגד שלושה נתבעים, מר לוי, מר ירון אילן והחייבת.

כב' הרשמת בהחלטתה לא נכנסה, ובצדק, להכרעה במחלוקת העובדתית בין הצדדים מי החזיק בנכס בשנים הרלבנטיות לצבירת החוב. נושא זה ביחס לנכס הראשון, ועל פי הודעת העירייה כפי הנראה גם לגבי הנכס השני, יוכרע בביהמ"ש בתובענה שכבר הוגשה ובתובענה שתוגש מחדש באשר לנכס השני. מכאן, לא היה מקום לרשמת להיכנס לשאלה נכבדה זו, ואכן כפי שנימקה בהחלטתה, ההחלטה להורות לעירייה להמציא את האישור לטאבו נבעה מנימוקים אחרים.