רע"צ 13466-02-16 הרמוניה לבית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

לפניי ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל (כיום כב' השופטת) א' הלר שניתנה ביום 17.1.2016 בתיק הוצאה לפועל מס' 13-02701-14-15 (להלן: ההחלטה ו-תיק ההוצל"פ בהתאמה). התיק נפתח על ידי המשיב לגביית חוב פסוק של החייב דימטרי חן אוליצקי (להלן: החייב). בגדרה של ההחלטה חויבה המערערת בתשלום החוב הפסוק בסך של 453,090 ₪ לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצל"פ).

נתוני רקע

בהליכים שננקטו בתיק ההוצל"פ הוטל עיקול על כספי החייב אצל המערערת – שבינה לבין החייב קשרי עבודה עסקיים. המערערת לא פעלה בהתאם לצו העיקול ולא העבירה לטובת תיק ההוצל"פ את הכספים להם זכאי החייב, ותחת זאת העבירה לאחר קבלת צו העיקול לחייב עצמו, סכום העולה על 700,000 ₪. בהליך שהתקיים בפני הרשמת הנכבדה לא הייתה מחלוקת כי המערערת קיבלה צו עיקול ביום 23.12.2014. עוד התברר כי מבדיקה ראשונית שנערכה סברה המערערת (בטעות) שלחייב לא מגיעים כספים ממנה, וכך מסרה תשובה לצו העיקול באותו יום. כעבור מספר חודשים, ביום 2.7.2015 הגיש המשיב בקשה לזימון המערערת לחקירה בפני רשמת ההוצאה לפועל. לאחר שהמערערת זומנה לדיון, התברר כי החייב הוא ספק, שהיה זכאי לכספים ממנה, וכי הכספים הועברו לחייב, מבלי לקיים את צו העיקול. עוד נתגלה כי מקור הטעות נעוץ בעובדה כי החייב מתנהל מול המערערת בכינוי מסחרי "אלון עיצוב וייצור מטבחים" (להלן: הכינוי המסחרי) ולא בשמו הפרטי שצוין בצו העיקול. יובהר כי אין מחלוקת כי "אלון עיצוב וייצור מטבחים" אינה ישות משפטית נפרדת ועצמאית, אלא כינוי מסחרי בלבד; החייב מנהל עסקו בשמו ולא תחת תאגיד, ומספר "העוסק המורשה" של העסק הוא תעודת הזהות של החייב.

הדיון בפני הרשמת הנכבדה נסב סביב השאלה האם המערערת הצליחה להצביע על "הצדק סביר" במובן סעיף 48 לחוק ההוצל"פ, שמצדיק אי קיום צו העיקול על ידה, ואם דבק בהתנהלות המשיב אשם תורם, בכך שלא העביר מידע מספק לגבי פרטיו של החייב למערערת ולא פעל כדי להעמיד את המערערת על טעותה.

החלטת הרשמת 

הרשמת הנכבדה שמעה את טענות הצדדים לאחר שהתקיים הליך בירור, במסגרתו הוגשו תצהיריהם של מר מירן מלכה, מנהל המערערת, גב' קורט בדוח, מנהלת מחלקת החשבונות של המערערת (להלן: מנהלת החשבונות), והגב' מזל גלטר דוד, חשבת השכר. המצהירים אף נחקרו בפני הרשמת. לאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם, הוסיפה המערערת טיעון בכתב, ולאחר מכן ניתנה ההחלטה מושא הליך זה.

בהחלטתה סקרה הרשמת את הראיות שהונחו לפניה ואת טענות הצדדים, עמדה על התכלית שבהליכי עיקול צד ג' ועל סעיף 48 לחוק ההוצל"פ, והגיעה למסקנה כי המערערת התנהלה בתום לב, אך התנהלותה לא הייתה כדין. הרשמת קבעה כי אופן בדיקת ויישום צו העיקול שקיבלה המערערת, באופן שנבדק השם המופיע בצו העיקול אל מול רישומי הנהלת החשבונות, חורגת מהתנהגות סבירה, שכן היה על המערערת לערוך בדיקה לפי מספר תעודת זהות ולא להסתמך על בדיקת השמות. הרשמת הנכבדה הוסיפה וקבעה כי אין לראות אשם תורם בהתנהגות המשיב, משום שהמשיב המציא את צו העיקול, ומשקיבל את התשובה לפיה לחייב לא מגיעים כספים, הגיש בקשה לזימון המערערת לחקירה, ובכך פעל בגדר הדין. בנוסף, דנה הרשמת במשמעות מכתב שנשלח על ידי המשיב למערערת ביום 18.3.2015, ואשר המערערת טענה כי לא נתקבל אצלה. נקבע על ידי הרשמת כי לא הייתה על המשיב חובה לפנות למערערת במכתב לאחר המצאת צו העיקול, ולפיכך גם אם המכתב לא התקבל אצל המערערת, הרי המשיב פעל בבחינת מעבר לנדרש. כן דחתה הרשמת את הטענות לפיהן המשיב התרשל במתן אשראי לחייב, וציינה שמדובר בחוב חלוט ואין המערערת יכולה להעלות טענות אלו. על כן, ולאחר שהתברר כי מאז קבלת צו העיקול הועבר על ידי המערערת לחייב סך של 737,000 ₪ (סכום העולה על החוב בתיק ההוצל"פ), חויבה המערערת במלוא החוב הפסוק בתיק ההוצאה לפועל שעמד במועד מתן ההחלטה על סך 453,090 ₪.