רע"צ 10945-01-16 אבו זניד נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

1.לפני "הודעת ערעור ברשות" בגדרה מלין המערער על החלטת כב' רשם ההוצל"פ ע. שורק, שניתנה ביום 14.6.15 בתיק הוצל"פ מס' 13-08307-09-7 ואשר חויב במסגרתה בתשלום הוצאות למשיב בסך של 2,000 ₪, בגין העדר התייצבותו לחקירה אליה זומן לפי סעיף 46 לחוק ההוצל"פ.

לאחר שעיינתי ב"הודעה" על נימוקיה, מצאתי לדחותה מכל אחד מהנימוקים הבאים, וזאת אף ללא צורך בקבלת תשובה מטעם המשיב.

2.ראש וראשון אומר כי החלטת כב' הרשם ניתנה בגדרי סעיף 46 לחוק ההוצל"פ, תשכ"ז – 1967 (במובחן מהחלטה לפי סעיף 48) וככזו ניתן לתקוף אותה בבקשת רשות ערעור ולא בערעור בזכות. המערער הגיש "הודעת ערעור ברשות" אשר ניכר מעיון בה כי היא מהווה ערעור בזכות, חרף השימוש במילה "ברשות" בכותרתה ודי בנימוק זה, של הגשת ערעור תחת בקשת רשות ערעור, כדי להביא לדחיית הערעור על הסף.

3.נימוק נוסף לדחיית הערעור, אף בהתעלם מהאמור, הוא הגשתו באיחור. המערער מלין על החלטה שניתנה עוד ביום 14.6.15 וחרף הזמן הרב שחלף מאז, לא מציין בערעור מתי נודע לו על ההחלטה ו/או מתי הומצאה לו ועל פני הדברים נראה כי הערעור מוגש באיחור.

תקנה 119 (ב) לתקנות ההוצל"פ קובעת כי בקשת רשות ערעור תוגש תוך 20 ימים מיום מתן ההחלטה, אם ניתנה בפני הצד המבקש לערער, או מיום שהומצאה לו אם ניתנה ההחלטה שלא בפניו.

מעיון באישור המסירה שצורף לערעור עולה, לכאורה, כי ההחלטה בדבר חיוב המערער בהוצאות הומצאה למערער ביום 20.7.15 והוא סירב לחתום על אישור המסירה ומכאן ברי שהמועד להגשת בקשת רשות ערעור חלף זה מכבר. אף אם מועד זה אינו משקף את מועד ההמצאה, הרי משבחר המערער לא לנקוב בכל מועד אחד בערעור, אין לי אלא להניח כי הוא קיבל את ההחלטה סמוך למועד בו ניתנה וגם במקרה זו ערעור זה מוגש באיחור.

4.למעלה מן הצורך אדרש בתמצית לטענות המערער לגוף העניין.

המערער טוען למעשה כי הוא לא זומן כדין לדיון ביום 14.6.15 וכי המציא תשובה לצו העיקול עוד בחודש 4.15 ומכאן שלא היתה הצדקה לזמנו לחקירה וודאי שלא לחייבו בהוצאות.

לעניין אחרון זה אומר כי מתן תשובה ע"י מחזיק לצו עיקול שהוטל אצלו אינו מונע בכל מקרה את זימונו לחקירה. מחזיק חייב ליתן תשובה לצו העיקול, לפי סעיף 44 לחוק ההוצל"פ וגם לאחר מתן תשובה מוסמך רשם ההוצל"פ לזמנו לחקירה לפי סעיף 46 לחוק ההוצל"פ אם סבר כי תשובתו לא שלמה או אינה נכונה.

אשר לטענה בדבר אי זימונו לדיון כדין, סבורתני כי טענה זו מקומה להידון ולהיבחן בבקשה לביטול ההחלטה שניתנה ולא בערעור עליה ואין לצפות כי במסגרת הליך זה יבחן ביהמ"ש אם המערער זומן כדין אם לאו, מבלי שיביא את טענותיו לעניין זה, בשלב ראשון, לפני המותב שנתן את ההחלטה.