רע"פ 7213/14רונן מאיר נ' מ"י

1.  לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ), אשר דחה את ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה באשקלון (כב' השופטת ר' שוורץ), בגדרה הורשע המבקש בעבירה של נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה).

           אפתח בהצגת הנתונים הרלבנטיים להכרעה.

עיקר העובדות והשתלשלות ההליכים

2. המבקש הואשם בעבירה של נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה. בכתב האישום נטען כי הוא נהג בקלות ראש בכך שעקף רכבים מימין ומשמאל.

3. המבקש כפר באשמה ומשכך התנהל ההליך עד תום. במסגרת פרשת התביעה העיד השוטר שרשם למבקש את דו"ח התנועה בגין המעשים נשוא כתב האישום. במסגרת פרשת ההגנה העיד המבקש, אשר הגיש, בין היתר, הקלטות ותמלולי הקלטות שנעשו באמצעות מכשיר טלפון נייד במעמד רישום הדו"ח.

4. בהכרעת הדין צוין כי כעולה מתיעוד האירוע על-ידי השוטר כותב הדו"ח, הלה צפה במבקש מבצע עקיפות מימין ומשמאל במהירות, תוך שהוא "חותך" את נתיב הנסיעה של כלי הרכב הנעקפים וגורם להם לבלום. השוטר עקב אחר מהלך הנסיעה של המבקש וכאשר נע במקביל לרכבו הבחין כי מד המהירות מראה כי מהירות ההתקדמות של שניהם במקביל היא 185 קמ"ש. המבקש אישר כי ביצע עקיפה, אך טען כי לא ביצע עבירה. הוא טען כי ייתכן שלשוטר היה מניע לטפול עליו האשמת שווא כיוון שלא עצר את רכבו קרוב לשוטר כשזה הורה לו לעצור. כן טען כי בחילופי הדברים עם השוטר התמקד זה האחרון במהירות בה נסע לכאורה המבקש, דבר המעיד, לשיטתו, על כי השוטר התאנה לו ללא הצדקה.

5. בית המשפט לתעבורה העדיף את עדות השוטר, שנקבע כי היה עד מהימן ועדותו אמינה – על פני עדות המבקש. נקבע כי אופן נסיעתו של המבקש אכן העיד על קלות הראש בה נהג וכי עדות השוטר מבססת את יסודות העבירה שיוחסה למבקש. בית המשפט ציין כי אמנם מתמליל ההקלטה (נ/10) שהגיש המבקש עולה כי השוטר שאל את המבקש אם הוא מודע למהירות נסיעתו, אך אין בכך כדי להשמיט את הבסיס העובדתי לעבירה שיוחסה בסופו של דבר למבקש.

           יתרה מכך – בית המשפט לתעבורה הנכבד עמד על כך שמהירות הנסיעה היא נסיבה לחומרה לתיאור אופן הנהיגה והסיכון הפוטנציאלי לנוהגים בדרך. כן צוין כי מתמליל אחר שהוגש (נ/12) עולה שהשוטר השיב, לשאלת המבקש, כי הדו"ח הוא "...על נהיגה בחוסר זהירות". בית המשפט מצא כי עדותו של המבקש והראיות שהגיש – דווקא מחזקות את גרסת השוטר. כמו-כן בית המשפט ציין כי הוא לא התרשם שהשוטר טפל על המבקש אשמת שווא, או כי החמיר הדברים בעדותו לצורך ההליך. המבקש הורשע, אפוא, במה שיוחס לו.

6. בית המשפט לתעבורה השית על המערער בעקבות ההרשעה את העונשים הבאים: קנס כספי בסך של 2,000 ש"ח, או 20 ימי מאסר; פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך 4 חודשים; פסילת רישיון הנהיגה על-תנאי לתקופה של 3 חודשים; והתחייבות כספית על סך של 5,000 ש"ח שלא יעבור בתוך 3 שנים את העבירה בה הורשע, או עבירה של נהיגה במהירות מופרזת העולה על 51 קמ"ש מעל המותר.