רע"פ 638/16 יחיא נסאסרה ואח' נ' מדינת ישראל

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ והשופטות י' רז-לוי וג' שלו) בעפ"ג 35032-10-15 מיום 6.1.2016, במסגרתו התקבל חלקית ערעור המבקשים על גזר דינו של בית משפט השלום בבאר השבע (השופט ר' סולקין) בת"פ 23766-09-14 מיום 14.10.2015, באופן זה שבוטלו רכיבי הקנס והפיצוי אשר השית בית משפט השלום על המבקשים, ונותרו על כנם עונשי המאסר בדמות שבעה חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעברו עבירה מסוג פשע בניגוד לפרק ט' סימנים ג'-ד' או פרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ושמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעברו עבירה מסוג עוון בניגוד לפרק ט' סימנים ג'-ד' או פרק י' לחוק העונשין.

רקע והליכים קודמים

2. המבקשים הורשעו, במסגרת עסקת טיעון, על יסוד הודאתם בעובדות כתב האישום המתוקן, בעבירות של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1)(2)(3) לחוק העונשין; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; ותקיפת עובד ציבור, לפי סעיף 382א(ב)(1)(2)(3) לחוק העונשין. על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, ביום 3.9.2014 הגיעו מספר גובי מיסים מטעם מחלקת הגבייה של עיריית רהט (להלן: הגובים) אל בית מגורים ברהט (להלן: הבית) כאשר בידם צו הוצאה לפועל לתפיסת רכוש. הגובים נכנסו אל הבית בליווי ארבעה שוטרים (להלן: השוטרים). בשלב מסוים נכנסו המבקשים לתוך הבית יחד עם נאשם נוסף ואנשים אחרים אשר זהותם אינה ידועה למשיבה (להלן: האחרים).

3. כאשר החלו הגובים בתפיסת הרכוש במטרה לפנותו מהבית, התגודדו המבקשים והאחרים מסביבם, והחלו לצעוק עליהם ולדחוף אותם בניסיון למנוע מהם להוציא את הרכוש מהבית. השוטרים שהבחינו במתרחש החלו לחצוץ בגופם בין הגובים לבין המבקשים והאחרים. בשלב זה החלו האחרונים לצעוק על הגובים והשוטרים, לתקוף ולדחוף אותם ולהשליך לעברם חפצים. כמו כן, המבקש 1 היכה את ראשו של אחד הגובים באמצעות מקל. כתוצאה מכך, התקרב אחד השוטרים אל המבקש 1, והמבקשים החלו לתקוף אותו ולדחוף אותו בחוזקה. לאחר מכן, הוזעק למקום כוח חילוץ משטרתי אשר החל לחלץ מתוך הבית את הגובים והשוטרים. על פי המתואר בכתב האישום, אף לאחר שהשוטרים חולצו מתוך הבית המשיכו המבקשים להשתולל בחצר הבית ולנסות לתקוף את השוטרים.      

4. בגזר דינם של המבקשים מיום 14.10.2015 עמד בית משפט השלום על פגיעתן של העבירות אשר ביצעו המבקשים בשלטון החוק ובמשילות. בית משפט השלום מצא כי מערכת המשפט מחויבת להבטיח כי נציגי אכיפת החוק יוכלו למלא את תפקידם ללא מורא, ועל כן נדרשת לפעול במישור המעשי ולא במישור התאורטי בלבד. לאחר שעמד על מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מהסוג שביצעו המבקשים, קבע בית משפט השלום, כי מתחם העונש ההולם נע בין שנה וחצי לארבע שנות מאסר בפועל. בבואו לקבוע את העונש בתוך המתחם, התייחס בית משפט השלום לכך שהצדדים הגיעו להסדר טיעון במסגרתו המבקשים הודו בכתב האישום המתוקן והמשיבה הגבילה את העונש לו היא עותרת לשבעה חודשי מאסר בפועל בלבד. בית משפט השלום קבע כי לנוכח שיקולי הענישה ומתחם הענישה אשר פורט לעיל, יש לגזור את עונשם של המבקשים בהתאם לרף העליון של המתחם המוסכם במסגרת הסדר הטיעון. בית המשפט מצא, כי אין מקום להעדיף את שיקולי השיקום על פני יתר שיקולי הענישה וכי תסקירי שירות המבחן אינם מצביעים על מצוקה מיוחדת מהם סובלים המבקשים או על נטילת אחריות מלאה מצדם. אשר לטענת האפליה שהעלו המבקשים, נוכח העונש שהוטל על נאשם אחר (להלןהנאשם האחר), בית המשפט ציין כי הוא הורשע בעבירת עוון של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו בלבד; כי ההסדר בעניינו נומק משיקולים ראייתיים; וכי אין לגזור גזירה שווה מעניינו לעניינם של המבקשים. על כל האמור, גזר בית משפט השלום את עונשם של המבקשים כאמור בפסקה 1 לעיל.

5. המבקשים ערערו לבית המשפט המחוזי אשר קיבל באופן חלקי את ערעורם וביטל את רכיבי הקנס והפיצויים שהשית עליהם בית משפט השלום, כמפורט לעיל. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים בנוגע לרכיב המאסר בפועל, ומצא כי שיקולי אחידות הענישה אינם מצדיקים הפחתה בעונשם לנוכח חלקם היחסי הרב והמשמעותי באירוע תקיפת השוטרים והגובים. בית המשפט המחוזי קבע, כי מעשיהם של המבקשים מהווים התנהגות פלילית חסרת רסן הקוראת תיגר על אושיות שלטון החוק, ועל כן הם מחייבים ענישה מוחשית אשר תוקיע אותם ותרתיע את הציבור מפני עשיית מעשים דומים. בנוסף, בית המשפט המחוזי ציין כי עונש המאסר שהושת על המבקשים נגזר בתוך טווח הענישה עליו הסכימו הצדדים, כאשר התערבות ערכאת הערעור במקרים כאלה תעשה בצמצום רב ובמקרים חריגים בלבד. 

הבקשה למתן רשות הערעור

6. המבקשים טוענים כי לא היה מקום לסטות מהמלצותיו של תסקיר שירות המבחן, אשר המליץ ביחס לשניהם על ענישה בדמות שירות לתועלת הציבור. בנוסף, המבקשים סבורים כי לא היה מקום לאמץ את הרף המקסימאלי של המתחם המוסכם על הצדדים וזאת משום שלטענתם, הפסיקה איננה נוהגת לאמץ את הרף העליון במסגרת הסדר טיעון, וכן משום שהדבר עלול להרתיע נאשמים עתידיים מלהיקשר בהסכמי טיעון דומים הכוללים רף מקסימלי. כמו כן, לשיטתם של המבקשים העונש שהושת עליהם אינו מתיישב עם עקרון אחידות הענישה, לנוכח עונשו של הנאשם האחר אשר כלל מאסר מותנה בלבד. לבסוף, המבקשים גורסים כי עונשם אף אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מהסוג שביצעו.