רע"פ 6032-15 אל וחידי נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ד' ברלינר – נשיאה; ג' קרא- סג"נ; ו-א' נחליאלי-חיאט), בעפ"ג 36138-04-15, מיום 1.7.2015, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ע' דרויאן), בת"פ 14652-12-13, מיום 4.3.2015.

רקע והליכים קודמים

2. בתאריך 8.12.2013, הוגש כתב אישום נגד המבקש, לבית משפט השלום בתל אביב-יפו. מעובדות כתב האישום עולה, כי במשך כשנה וחצי עבד המבקש בניקיון בחברת ליסינג "אלבר" ביהוד (להלן: העסק). כחודשיים עובר לאירועים נשוא כתב האישום, הפסיק המבקש לעבוד בעסק. בתאריך 26.11.2013, בשעה 02:00 לערך, כך לפי כתב האישום, התפרץ המבקש לעסק, בכך שהגיע למקום ברכבו מסוג יונדאי, טיפס מעל הגדר המקיפה את העסק, ונכנס למשרד העסק דרך החלון. בתוך כך, כמתואר בכתב האישום, גנב המבקש מהעסק כספת שהכילה, בין היתר, טבעת זהב; המחאה בסך 1000 ₪; וכן קופה קטנה המכילה 25 שקלים. בהמשך, השליך המבקש את הכספת בחורשה סמוכה ליד צומת דרך הטייסים. יומיים לאחר מכן, בתאריך 28.11.2013, בשעה 02:30 לערך, התפרץ המבקש בשנית לעסק, בכך שהגיע למקום ברכבו מסוג יונדאי, קפץ מעל הגדר המקיפה את העסק, ונכנס למשרד העסק דרך החלון. באותן נסיבות, גנב המבקש מהעסק שקית קפה ובקבוק בושם. בשל האמור לעיל, הואשם המבקש בשתי עבירות של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין); ובשתי עבירות של פריצה לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה, לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין.

1. בתאריך 19.3.2014, הודה המבקש, בעובדות המתוארות בכתב האישום והורשע על בסיסן, בעבירות שיוחסו לו. באותו דיון, הורה בית משפט השלום לשירות המבחן להגיש תסקיר בעניינו של המבקש. בתאריך 10.8.2014, הוגש תסקיר שירות המבחן אודות המבקש ובתאריך 25.2.2015, הוגש תסקיר משלים, אשר בסופו הומלץ ליתן בעניינו של המבקש צו מבחן למשך שנה, ולהטיל עליו עונש מאסר על תנאי. בתאריך 4.3.2015, ניתן גזר דינו של בית משפט השלום. בית משפט השלום נתן את דעתו לנסיבותיו האישיות של המבקש, ולתסקירי שירות המבחן בעניינו, ובפרט, לתהליך שיקומו יוצא הדופן של המבקש, ולאחר זאת, גזר עליו 4 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירת רכוש מכל סוג, למעט החזקת נכס החשוד כגנוב, למשך שנתיים מיום מתן גזר הדין; חודשיים מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב, למשך שנתיים מיום גזר הדין; ניתן צו מבחן למשך 12 חודשים; והמבקש חוייב בפיצוי למתלונן בסכום סמלי של 800 ₪. באשר לרכב אשר שימש את המבקש לביצוע העבירות, החליט בית משפט השלום לחלטו.

2. על גזר דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הממוקד ברכיב חילוט הרכב בלבד. בתאריך 1.7.2015, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לאחר שסקר את טענות הצדדים, וציין כי הועלתה הצעת פשרה שנדחתה, לפיה יוטל על המבקש קנס בשווי נמוך משווי הרכב, החליט בית המשפט המחוזי שלא להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום לעניין החילוט, ודחה את הערעור, בקובעו כי:

"הדעת נותנת שלולא קיומו של הרכב לא היה עולה בידי המערער [המבקש] לקחת את הכספת, להרחיקה ממקום ביצוע העבירה ולהביאה למקום שבו בסופו של דבר ננטשה. במובן זה הרכב בהחלט סייע למערער [למבקש] לביצוע העבירה. אנו רואים עוד לציין כי בית משפט קמא איזן לקולא ככל האפשר את רכיבי הענישה וחילוט הרכב הוא למעשה ההיבט העונשי היחיד שבא לידי ביטוי בגזר הדין"

הבקשה לרשות ערעור

3. הבקשה שלפניי הוגשה בתאריך 6.9.2015, ואף היא מתמקדת, כפי שנעשה בערעור לבית המשפט המחוזי, ברכיב חילוט רכבו של המבקש בלבד. המבקש סבור, כי עניינו מעורר את השאלה המשפטית הבאה: "מהי עוצמת הזיקה הנדרשת בין חפץ שמבקשת המדינה לחלט לפי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 [להלן: פסד"פ] לבין העבירה שביצע הנאשם". לטענת המבקש, נדרשת הבהרה בשאלה: "האם די בכך שנעשה שימוש כלשהו בחפץ במהלך העבירה [...] או שמא נדרש כי אותו חפץ יהיה 'גורם בלעדיו אין' [...]".