רע"פ 5933/15 חן מיראי נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ד' ברלינר- נשיאה; ג' קרא- סג"נ; א' נחליאלי-חיאט), בע"פ 1907-04-15, מיום 20.7.2015, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר ד' בארי), בת"פ 38549-10-12, מיום 26.2.2015.

רקע והליכים קודמים

2. כנגד המבקשת הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירה של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). המבקשת הייתה, בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום, וכן משמשת גם כיום, כעורכת דין. על פי כתב האישום, ביום 24.2.2008, פנתה א' נ' (להלן: המתלוננת) למבקשת והביעה רצון לרכוש דירה. המבקשת הציעה למתלוננת לרכוש דירה באמצעות מכרזים מכונס הנכסים. המתלוננת הסכימה ומסרה למבקשת סכום של 43,645 ₪ כעירבון לצורך הגשת הצעה מטעמה, למכרז לדירה, שהוצגה בפניה ע"י אדם מטעם המבקשת. לאחר זמן מה, הודיעה המבקשת למתלוננת כי לא זכתה במכרז. הכספים נשארו ברשות המבקשת, בהסכמת המתלוננת, כדי לשמש כערבון למכרזים נוספים. עוד נטען בכתב האישום כי, בתאריך 21.9.2009, ביקשה המבקשת מהמתלוננת סכום נוסף של 20,000 ₪ עבור הגשת הצעות מטעם המתלוננת במכרזים נוספים, וזו מסרה לה סכום זה. בהמשך, ועד לחודש אוקטובר 2010, אמרה המבקשת למתלוננת כי הגישה מטעמה הצעות, במסגרת שלושה מכרזים שונים למכירת דירות, אולם גם בהם לא זכתה המתלוננת. בחודש נובמבר 2010, דרשה המתלוננת מהמבקשת את השבת הכספים שהפקידה אצלה. ואולם, הכספים לא הוחזרו למתלוננת עד למועד הגשת כתב האישום, בתאריך 22.10.2012. יש לציין, כי עם התקדמות ההליך המשפטי, בתאריך 25.12.2013, הציג ב"כ המבקשת אישור על הפקדת סך 63,000 ₪ בקופת בית המשפט לטובת המתלוננת. המבקשת, מצידה, כפרה בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום, הגם שאישרה את מרבית עובדות כתב האישום. לגרסתה של המבקשת, המתלוננת סירבה לקחת את כספה בחזרה, וניסתה לסחוט מהמבקשת סכומים נוספים.

1. ביום 7.5.2014, ניתנה הכרעת דינו של בית משפט השלום. בפתח הכרעת דינו הבהיר בית משפט השלום, כי: "המחלוקת מתמקדת בטענת הנאשמת [המבקשת] לפיה המתלוננת סירבה לקבל ממנה כסף וניסתה לסחוט אותה לבין גרסת המתלוננת לפיה פנתה מספר רב של פעמים לנאשמת [המבקשת] בדרישה לקבל את כספה חזרה אך לא זכתה להיענות מצד הנאשמת [המבקשת]". לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת, קבע בית משפט השלום כי יש להעדיף את גרסתה של המתלוננת שנמצאה מהימנה, וזאת בניגוד לרושם שהתקבל אצלו מן המבקשת:

"הנאשמת [המבקשת] ועד ההגנה עשו עלי רושם בלתי אמין. הנאשמת [המבקשת] טענה כי היא החזיקה את כספי המתלוננת בחשבון נאמנות ולא העבירה אותם אליה נוכח בקשת בן זוגה המתווך שטען כי לא קיבל תשלום עבור הוצאותיו. הנאשמת [המבקשת] הבטיחה בחקירתה במשטרה שתסדיר את העניין עם המתלוננת תוך מספר ימים ואף התחייבה להמציא מסמכים. הנאשמת [המבקשת] לא עשתה כן ולא המציאה מסמכים על חשבונות הנאמנות שלה ועל הפקדת כספי המתלוננת באותם חשבונות. טענתה כי המסמכים אבדו בהצפה במשרדה היא טענה כוזבת. ההצפה הייתה בשנת 2013 והתחייבותה של הנאשמת [המבקשת] במשטרה ניתנה ביום 12.5.2011" (ההדגשות שלי – א.ש.).

על יסוד גרסתה של המתלוננת, שכאמור זכתה לאמונו של בית משפט השלום, הורשעה המבקשת בעבירה מושא כתב האישום. על אף התנגדות ב"כ המאשימה, הסכים בית משפט השלום להכנת תסקיר מבחן בעניינה של המבקשת. בתסקיר שירות המבחן נאמר, כי אין למבקשת הרשעות קודמות; כי הסיכון להישנות התנהגות בעייתית פחת משמעותית; וכי ענישה בדרך של מתן צו שירות לתועלת הציבור (להלן:של"צ) תהלום מקרה זה.

2. ביום 26.2.2015, ניתן גזר הדין בעניינה של המבקשת. בית משפט השלום קבע כי מתחם הענישה ינוע בין 5 ל-15 חודשי מאסר לריצוי בפועל. כמו כן, סבר בית משפט השלום כי אין מקום לקבל את המלצת שירות המבחן להסתפק בשל"צ, כיוון שמעשיה של המבקשת הינם חמורים וגרמו נזק ממשי למתלוננת. לאחר שבחן את נסיבות המקרה, ונתן דעתו לעובדה כי הכסף הוחזר, ברובו הגדול, למתלוננת; להליך האזרחי התלוי ועומד בין המתלוננת למבקשת; ולהליך המשמעתי שמתנהל כנגד המבקשת, גזר בית משפט השלום על המבקשת 10 חודשי מאסר, מהם 5 חודשים לריצוי בפועל, בדרך של עבודות שירות, והיתרה על תנאי למשך 3 שנים, לבל תעבור עבירה שמהותה שליחת יד ברכוש הזולת. כמו כן, חייב בית המשפט את המבקשת בקנס בסך 750 ₪ (או 8 ימי מאסר תמורתו) ופיצוי למתלוננת בסך 5000 ₪.

3. המבקשת ערערה על הכרעת הדין, ולחילופין, על גזר הדין, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. יצוין, כי, עו"ד יורם דדיה, אשר ייצג את המבקשת בבית משפט השלום ובהודעת הערעור לבית המשפט המחוזי, הפסיק לייצגה. בין מועד הגשת הודעת הערעור לבית המשפט המחוזי לבין הגשת הבקשה שלפניי, ייצגה המבקשת את עצמה, וכעת היא מיוצגת ע"י עוה"ד רמזי סקיס וסעיד סקיס, כאמור לעיל. לאחר בחינת טיעוני הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי להותיר את הרשעתה של המבקשת על כנה. בית המשפט המחוזי, הדגיש, בהקשר זה, את התנהגותה של המבקשת במהלך התקופה בה החזיקה בכספים, ובין השאר, היעלמותה של המבקשת והחלפת מספרי הטלפון שלה, עד כדי כך שהמתלוננת הייתה צריכה לפנות למשרד חקירות בכדי לאתרה. בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי את העובדה כי המבקשת לא המציאה, עד היום, את מספר חשבון הנאמנות בו, לשיטתה, הפקידה את הכספים של המתלוננת, וכן לא הציגה כל מסמך אחר המאשר טענה זו. בפסק דינו עמד בית המשפט המחוזי על גרסאותיה המשתנות של המבקשת, אשר צצו לאורך ההליך: "אף אחת מהגרסאות [של המבקשת – א.ש.] לא הוכחה אפילו לא הוכחה לכאורית וחלקן אף נסתרו. חלק מהגרסאות, גם מפיה של המערערת [המבקשת], מתייחסות לשנים מאוחרות בהרבה שאין להן כל רלוונטיות לפרשייה שבפנינו". בדחותו את הערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום, קבע בית המשפט המחוזי, כי:

"מסכת העובדות בתיק זה היא פשוטה וחד משמעית. המערערת [המבקשת] קיבלה כסף כדי להשתמש בו לצורך מסוים ולצורך זה בלבד. המערערת [המבקשת] לא השתמשה בכסף לצורך זה. היא לא הפקידה אותו בחשבון נאמנות כפי שהיה עליה לעשות וכפי שטענה שעשתה והכסף הוחזר רק לאחר כ- 5 שנים במהלך ניהול ההליך הפלילי".