רע"פ 5540-15 גאוי נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בעפ"ג 2366-06-15 (כב' השופטים ר' שפירא – סג"נ; א' אליקים; ו-ב' טאובר), מיום 16.7.2015, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בחדרה, בת"פ 21535-07-13 (כב' השופט א' גופמן – סג"נ), מיום 19.4.2015.

2. בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל, אשר הושת על המבקשת, עד להחלטה בבקשה לרשות ערעור. בהחלטה מיום 16.8.2015 (כב' השופט ח' מלצר), נעתר בית משפט זה לבקשה, והורה על עיכוב ביצוע העונש.

רקע והליכים קודמים

1. נגד המבקשת הוגש כתב אישום המייחס לה את העבירות הבאות: גניבה בידי עובד, לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין); זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין; שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין; וקבלת דבר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין. מעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המבקשת עולה, כי המבקשת עבדה בביתם של המתלוננים בעבודות משק בית. בין התאריכים15.11.2010 - 28.11.2008, גנבה המבקשת, במסגרת עבודתה, פנקסי שיקים והשתמשה במרמה ב-71 שיקים. המבקשת קנתה באמצעות השיקים המזויפים מצרכים ושירותים, מספקים שונים, בסך כולל של 105,506 ₪. מעשיה של המבקשת נעשו בנסיבות מחמירות, וזאת נוכח ריבויים; התמשכותם לאורך תקופה ארוכה; וביצועם באופן שיטתי.

2. ביום 18.3.2014, הורשעה המבקשת, בהתאם להודאתה, ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום המתוקן.טרם שנגזר דינה, נשלחה המבקשת לקבלת תסקיר מבחן בעניינה. בפתח גזר הדין, עמד בית משפט השלום בחדרה על עיקרי האמור בתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינה של המבקשת, ממנו עולה כי המדובר במבקשת אלמנה, כבת 53, אם לשבעה ילדים. שירות המבחן התרשם, כי המבקשת לוקחת אחריות על מעשיה; מביעה נכונות להשתלב בהליך טיפולי; וכי סיכויי השיקום בעניינה משמעותיים. שירות המבחן סבר, כי התנהגותה של המבקשת אינה משקפת דפוסי חשיבה והתנהלות עבריינית, ונובעת ממצוקה כלכלית ורגשית. לפיכך, המליץ שירות המבחן להטיל על המבקשת צו מבחן למשך שנה, ולשקול בעניינה ענישה בדמות מאסר שירוצה בדרך של  עבודות שירות. בית משפט השלום הדגיש בגזר דינו, כי "עבירות הגניבה בוצעו תוך ניצול האמון שנתנו המעבידים בנאשמת [המבקשת]. יחסי עובד ומעביד הינם יחסים מיוחדים הדורשים אמון רב כאשר שליחת יד ברכוש המעביד מתבצעת בקלות והדרך לגלותה אינה קלה".  בהמשך, בחן בית משפט השלום את מדיניות הענישה במקרים דומים. לאחר זאת, קבע בית משפט השלום, כי מתחם הענישה ההולם בעניינה של המבקשת, נע בין 6 חודשי מאסר בפועל, ועד 12 חודשי מאסר בפועל. לאחר מכן, נתן בית משפט השלום את דעתו לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, וביניהן: היעדר עבר פלילי; נסיבות חייה הקשות של המבקשת; והליך השיקום בו החלה. בהתאם לכך, גזר בית משפט השלום על המבקשת את העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל תעבור המבקשת כל עבירה בה הורשעה; ופיצוי כספי למתלונן בסך 40,000 ₪.

3. המבקשת ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי. בערעורה, הלינה המבקשת על חומרת העונש שהושת עליה. עוד צויין, בהקשר זה, כי שגה בית משפט השלום משלא נתן למצבה הכלכלי הקשה משקל ראוי במסגרת קביעת מתחם הענישה. ביום 16.7.2015 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת בהדגישו, כי "בהתחשב במדיניות הענישה כפי שנותחה בפסק הדין של בית משפט קמא, אני סבור כי בית משפט קמא איזן נכונה את נסיבותיה האישיות של המערערת כפי שעלו מתסקיר שירות המבחן ביחד עם האינטרס הציבורי".

הבקשה לרשות ערעור