רע"פ 5370-14 פלוני נ' מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן:

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ד' מינץ, א' נחליאלי חיאט וא' רומנוב) בעפ"ג 27729-03-14 מיום 2.7.2014, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"פ 5193-10-13, כך שצו לשירות לתועלת הציבור שהוטל על המבקש בוטל, ובמקום הושת על המבקש עונש מאסר בפועל לתקופה של שלושה חודשים. יתר רכיבי גזר דינו של בית משפט השלום נותרו על כנם, כך שהוטלו על המבקש גם ארבעה חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור עבירת התפרעות או תקיפת שוטר במהלך שנתיים מיום מתן גזר הדין וקנס בסך של 1,500 ש"ח או 15 ימי מאסר תמורתו.

רקע והליכים קודמים

2. המבקש הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב אישום, המייחס לו עבירות של ניסיון תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(2) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) והתפרעות, לפי סעיף 152 לחוק. על פי עובדות כתב האישום, ביום 27.9.2013 השתתף המבקש באירוע הפרת סדר, כחלק מקבוצה של כ-20 צעירים רעולי פנים, אשר זרקו אבנים וחפצים נוספים לעבר שוטרים במקום. כמו כן, המתפרעים חסמו ציר תנועה באמצעות קרשים והציתו צמיגים על הכביש. הפרת הסדר נמשכה כחצי שעה. בעקבות יידוי האבנים, הגיעו שוטרים לעצור את המתפרעים, אשר התנגדו בהשתוללות למעצר והיה צורך בהפעלת כוח סביר כנגדם.
3. בגזר הדין מיום 28.1.2014, התייחס בית משפט השלום לתסקיר שירות מבחן שנערך בעניין המבקש, לפיו, שירות המבחן התרשם כי העבירות לא מאפיינות את המבקש, והוא מקבל אחריות מלאה על מעשיו, הפיק את הלקח והורתע מההליך הפלילי נגדו. כן התרשם שירות המבחן, כי המבקש שומר על נימוסין וכבוד, והוא מעוניין בניהול אורח חיים נורמטיבי ללא מעורבות בפלילים. על כן, המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעת המבקש. בית המשפט קבע כי בפסיקה שהגישה המשיבה מדובר בעבירות השונות באופן משמעותי מהעבירות שבוצעו על ידי המבקש. כמו כן, בית המשפט נתן דעתו לפציעה שארעה למבקש בעקבות מעצרו. לאחר שבית המשפט בחן את כלל הנסיבות, הוא גזר את דינו כאמור לעיל.
4. המשיבה ערערה על קולת העונש, וביום 2.7.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה. בדעת הרוב של השופטים ד' מינץ וא' נחליאלי חיאט נקבע כי העונש שהושת על המבקש לא הולם את ביצוע העבירות בהן הורשע. דעת הרוב עמדה על כך שהעבירה של פגיעה בשוטרים היא חמורה ביותר, ואין זה אלא יד המקרה שהם לא נפגעו. כן היא הדגישה, כי התנהגות זו מבטאת זלזול בשלטון החוק ופגיעה בנציגיו המבצעים את פעילותם לשם שמירת הסדר הציבורי ובטחון האזרחים. דעת הרוב ציינה כי היא ערה לתסקיר שירות המבחן החיובי שנערך בעניין המבקש, וכן לפציעה שארעה לו במהלך מעצרו, אך קבעה כי אלו לא מטים את הכף לטובת הימנעות מהשתת עונש מאסר בפועל. מנגד, השופט א' רומנוב בדעת מיעוט קבע כי פציעתו של המבקש במהלך מעצרו היא נסיבה הצריכה להביא לדחיית הערעור. כן התייחס השופט לכך שצוין בתסקיר שירות המבחן שלאחר שרופא בית המעצר קבע שאסור להחזיק את המבקש במעצר, הוא הובא לבית החולים הדסה ושם נותח ברגלו. כמו כן, הוא שהה שם במשך חמישה ימים ולאחרם שוחרר למעצר בית חלקי כשהותקנה לו פלטינה ברגל והוא נעזר בקביים משך כחודש. עוד ציין השופט כי בתסקיר שירות מבחן שהוגש כארבעה חודשים לאחר הפציעה, נמצא כי המבקש צולע קלות והוא נמצא במעקב רפואי. כן נמצא, כי הורי המבקש שקלו להפנות אותו לטיפול פסיכולוגי בשל התדרדרות במצבו הנפשי. על כל האמור, סבר השופט כי יש לדחות את ערעור המשיבה.

הבקשה למתן רשות ערעור

5. ביום 6.8.2014 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור זו, בה הוא טוען כי עניינו מעלה שאלה משפטית ציבורית, והיא האם יכולה ערכאת ערעור לחרוג באופן כה קיצוני מהעונש שהטילה הערכאה הדיונית. המבקש מפנה לרע"פ 4791/08 נפתלי כהן נ' מדינת ישראל (9.2.2009) (להלן: פרשת כהן), בו נקבע כי מקום שקיים פער ניכר בין העונש שהשיתה הערכאה הדיונית ובין זו שהשיתה ערכאת הערעור, יש מקום להצדיק מתן רשות ערעור. כן סבור המבקש, כי ישנם מספר שיקולים המצדיקים הקלה בעונשו, והם: היותו קטין בעת ביצוע העבירה; תסקיר שירות מבחן חיובי שהמליץ על צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה; הודאתו בהזדמנות ראשונה; פציעתו; עברו הפלילי הנקי; ודעת המיעוט בבית המשפט המחוזי.
6. ביום 7.8.2014 קבעתי כי המשיבה תגיש את תגובתה, וכי עונש המאסר שהוטל על המבקש יעוכב עד למתן החלטה אחרת. ביום 17.9.2014 הגישה המשיבה את תגובתה, בה היא טוענת כי חומרת העונש אינה עילה לדיון בגלגול שלישי. לעמדתה, על אף שבית המשפט המחוזי התערב משמעותית בעונש, הוא לא מיצה את הדין עם המבקש אלא אך תיקן טעות יסודית שנפלה בגזר דינו של בית משפט השלום. המשיבה חוזרת על חומרת העבירות, וטוענת כי בנסיבות אלו, העונש שהוטל על המבקש בבית משפט השלום סטה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. כן מציינת המשיבה, כי תסקיר שירות המבחן הוא בגדר המלצה עבור בית המשפט וכי אף הוא הובא בחשבון. אשר לפציעת המבקש, סבורה המשיבה כי לא בוצעה עבירה כלפיו לפי קביעת המחלקה לחקירות שוטרים.
7. ביום 17.9.2014 קבעתי כי הבקשה תובא לדיון בפני הרכב, וביום 20.4.2015 התקיים הדיון. במעמד זה סברנו כי יש מקום לבחון את התאמתו של המבקש לביצוע עבודות שירות, והצענו זאת לצדדים. בא כוח המשיבה התנגד להצעה, וחזר על הנימוקים כפי שפורטו בתגובת המשיבה. באותו יום קבענו כי עניינו של המבקש יובא בפני הממונה על עבודות שירות לבחינת התאמתו. ביום 20.5.2015 הגיעה חוות דעתו, אשר מצאה כי המבקש אכן מתאים לעבודות שירות ואף הביע הסכמה לכך.

דיון והכרעה

8. החלטנו לייתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור.
9. ידועה ההלכה כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, גם לאחר תיקון 113 לחוק (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל(29.1.2009); ע"פ 5931/11 עבדולייב נ' מדינת ישראל (22.10.2013); ע"פ 5717/14 מדינת ישראל נ' גדבאן (2.12.2014); ע"פ 3931/13 באום נ' מדינת ישראל (10.6.2014)). ואולם, בענייננו מצאתי כי נסיבות המקרה החריגות מצדיקות את התערבותנו. ואסביר.
10. כך ציינתי בעבר לעניין מקרים בהם קיים פער ניכר בין העונש שהשיתה הערכאה הדיונית לבין זה שהשיתה ערכאת הערעור:

"ההלכה שנקבעה הינה, כי מקום שקיים פער ניכר שאינו סביר בין העונש אותו השיתה הערכאה הדיונית ובין זה שהשיתה ערכאת הערעור, יתכן, ויש בעצם קיומו של פער זה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. יחד עם זאת, אין זו תוצאה הכרחית או מיידית של קיומו של פער. הבחינה האם מוצדק מתן רשות ערעור תלויה בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. מקובלת עלי קביעתו של חברי השופט א' א' לוי בעניין כהנים כי אין מדובר במבחן "טכני חשבונאי" גרידא אלא בשאלה מהותית הנגזרת מהעיקרון לפיו ראוי שהעונש שקובעת ערכאת הערעור לא יחרוג באורח מופרז מזה שקבעה הערכאה הדיונית. כך למשל, מקום בו העונש שהשיתה הערכאה הדיונית שגוי על פניו ואינו יכול לעמוד, אין הוא גם יכול לשמש, כשלעצמו, אמת מידה, חשבונאית או אחרת, לעניין בחינת ההצדקה ליתן רשות ערעור. על אף האמור, דומה כי קשה להתעלם מכך שהמידה החשבונאית, היינו, מידת הפער בין העונשים שהוטלו, הינה הפרמטר העיקרי הנבחן בהקשר של טענה זו. כאשר פער זה קיצוני הוא, מהווה הדבר אינדיקציה דומיננטית, אף אם לא מחייבת, שמצדיקה מתן רשות ערעור" (פרשת כהן, בפסקה 11 לפסק דיני).