רע"פ 3830-15 בוזגלו נ' מדינת ישראל

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא י' אלון והשופטים י' צלקובניק וי' עדן) בע"פ 26571-02-15 מיום 29.4.2015, במסגרתו נדחה ערעור המבקש וכן ערעור המשיבה על הכרעתו וגזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע בת"ד 5266-01-12, לפיהם הורשע המערער בעבירות של נהיגה בלי רישיון, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); נהיגה ללא רישיון רכב תקף, לפי סעיף 2 לפקודה; נהיגה ללא פוליסת ביטוח, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970; נהיגה בקלות ראש אשר גרמה לתאונה בה נגרמה חבלה לאדם, לפי סעיף 62(2) יחד עם סעיף 38(2) לפקודה; נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) יחד עם סעיף 64ב(א)(3) וסעיף 64ב(א)(2) לפקודה; מעבר על פני מדרכה או שולי הדרך, לפי תקנה 38(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות); שימוש ברכב ללא רשות, לפי סעיף 413ג לחוק העונשין, התשל"ז-1970 (להלן: החוק); והפקרה לאחר פגיעה, לפי סעיף 64א(ב) לפקודה כנוסחה החדשה החל מיום 9.11.2012. כן, הוטל על המבקש עונש של תשעה חודשי מאסר בפועל; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך שש שנים; שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, מיום שחרורו מהמאסר, שלא יעבור עבירה של הפקרה לאחר תאונה, לפי סעיף 64 לפקודה, עבירה של נהיגה בזמן פסילה או עבירה לפי סעיף 413ג לחוק; התחייבות כספית על סך של 3,000 ש"ח למשך שנתיים, מיום שחרורו מהמאסר, שלא יעבור על העבירות המנויות במאסר על תנאי וכן עבירות של נהיגה בשכרות או תחת השפעה של משקאות משכרים; וקנס בסך של 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו.

רקע והליכים קודמים

כתב האישום

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות בהן הורשע כאמור לעיל. על פי עובדות כתב האישום, ביום 25.4.2011, בסמוך לשעה 00:15, המבקש נהג באופנוע על מדרכה שסומנה להולכי רגל באילת, כאשר אין ברשותו, ומעולם לא היה, רישיון נהיגה תקף לנהיגת רכב מסוג כל שהוא, ומבלי שיש ברשותו רישיון רכב תקף ופוליסת ביטוח בת תוקף. זאת ועוד, האופנוע נלקח ללא רשות מבעליו, והמבקש נהג בעודו שיכור כשבגופו אלכוהול בריכוז של 88 מ"ג ב-100 מ"ל דם וגם חומצת חשיש.
3. עוד על פי עובדות כתב האישום, במועד האמור, המבקש פגע בהולך הרגל א' ש' (להלן: המתלונן), אשר צעד אותה עת עם חבריו על המדרכה בכיוון הנגדי. כתוצאה מכך, המתלונן נפל על המדרכה ונגרמה לו חבלה בגופו. או אז, המבקש הרים את האופנוע שהיה מוטל על המדרכה וצעק לעבר המתלונן: "איך הוא הולך" או מילים הדומות לכך. לאחר מכן המבקש ברח מהמקום עם האופנוע מבלי להזעיק עזרה, ובהמשך נטש את האופנוע ליד מבנה הרבנות באילת. המתלונן בינתיים הועבר לקבלת טיפול רפואי בבית חולים באמצעות אמבולנס שזומן למקום. כמו כן, המתלונן נזקק לטיפולי רפואי גם בשלב מאוחר יותר, בשל פציעה בפניו.

הכרעת דינו של בית משפט השלום לתעבורה

4. ביום 29.1.2014 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה את המבקש, לאחר שהוא הודה בכלל העבירות שיוחסו לו, למעט בגרימת החבלה למתלונן ובעבירת ההפקרה. תחילה דחה בית המשפט את טענת המבקש המקדמית כי אין בסמכותו לדון בעבירת שימוש ברכב ללא רשות, שכן, סמכות זו נתונה לו לפי סעיף 413ג לחוק. בהמשך קבע בית המשפט, בהתבסס על עדויות המתלונן וחבריו ועל אישור רפואי שניתן לאחר הטיפול, כי למתלונן נגרמו פגיעות אברזיות שטחיות במצח שמאל ובגפיים התחתונות, המקיימות את יסוד "הפגיעה".
5. בית משפט השלום לתעבורה סקר את עדויות המעורבים, ואלו הם עיקרי הדברים: המתלונן העיד כי נפל ולא יכול היה לזוז כאשר המבקש צעק עליו במקביל והלך מיד לאחר מכן; חברו הצטרף לגרסה זו והוסיף כי בעוד המבקש התחיל ללכת לאחר האירוע, הוא קרא לו שיחזור ויחכה, ואז הודיע למשטרה על התאונה; עדת ראיה אף היא ציינה כי הבחינה במבקש נתקע במתלונן שנפל ואז צעק עליו. כן היא הבחינה כי המתלונן נשאר על הרצפה המום. לבסוף היא ציינה כי נהג מונית שעבר במקום הספיק לרשום את מספר האופנוע ונתן לה אותו לאחר שדיווח עליו למשטרה; לסיום נבחנה עדותו של המבקש, אשר לא זכר כלל את פרטי המקרה, למעט את העובדה שהוא נפל עם האופנוע. זאת ועוד, המבקש הודה כי שיקר לשוטרים בבית החולים כאשר סיפר שנפגע כשנפל מאופניים. עדויותיו בהודעתו השנייה, בבית המשפט ובמהלך חקירתו הנגדית העלו גרסאות שונות. בית המשפט קבע כי תמוה איך סובל המבקש מחוסר זיכרון לגבי פרטי התאונה עצמה אבל הוא זוכר מה עשה לאחר מכן. עוד נקבע, כי המבקש לא עמד על תוצאות התאונה, לא הזעיק כוחות הצלה ולא עשה מה שנדרש מנהג על פי החוק.
6. בית משפט השלום ציין כי בית משפט זה קבע כי תכליתה של עבירת ההפקרה הורחבה, ומלבד יעודה להבטיח כי תינתן עזרה מידית בעת הצורך, היא נועדה גם למנוע מנהג להתחמק מאחריותו ולהקל על יכולת הרשויות לאכוף את החוק. על כן קבע, כי מצופה מנהג בראש ובראשונה לעצור את רכבו לאחר תאונה ולקחת אחריות לאירוע בו היה מעורב, בין היתר באופן של הישארות במקום התאונה עד למיצוי ההליכים. על כל האמור, דחה בית המשפט את גרסאות המבקש וקבע כי הוכחו כל היסודות גם של העבירות בהן כפר המבקש.

גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה

7. בית משפט השלום לתעבורה ציין כי מדובר בריבוי עבירות ועל כן, לפי סעיף 40יג לחוק, יש לקבוע להם מתחם עונש הולם "לאירוע כולו". בית המשפט קבע כי על אף רשימת העבירות החמורות בהן הורשע המבקש, ניכר כי המרכזית והחמורה ביותר היא עבירת ההפקרה. כן נקבע, כי הערך החברתי שנפגע מביצוע עבירה זו הוא ערך חיי האדם וקדושת הגוף והחיים. בית המשפט למד מהפסיקה כי עבירה זו טומנת בחובה מתחם ענישה שנע בין תשעה חודשי מאסר בפועל לבין 30 חודשי מאסר. אשר ליתר העבירות, קבע בית המשפט כי בעבירה לנהיגה ללא רישיון המתחם נע בין מאסר מותנה לבין מאסר בפועל למשך מספר חודשים ואף שנה; בעבירת השכרות המתחם נע בין 24 חודשי פסילה בפועל לבין 36 חודשי פסילה, ומתחם רכיב המאסר נע בין מאסר מותנה לבין מאסר בן שנה; ובעבירת גרימת תאונה וחבלה לאדם המתחם נע בין שלושה חודשי פסילה ועד חמש שנות פסילה, ומתחם רכיב המאסר נע בין לא מאסר ועד למאסר בן 18 חודשים במקרים של פגיעות גוף קשות. בשקלול תמהיל כלל העבירות שביצע המבקש, קבע בית המשפט כי מתחם הענישה צריך לעמוד על עונשים של לא פחות מששה חודשי מאסר ועד 40 חודשי מאסר, בעוד שמתחם רכיב הפסילה ינוע בין שלוש שנות פסילה ועד 10 שנים.
8. בבואו לקבוע את העונש בתוך המתחם, התייחס בית משפט השלום לתעבורה לכך שהמבקש לא לקח אחריות בעבירת ההפקרה; לא הביע סלידה מהתנהגותו החמורה ואף צעק לעבר המתלונן בעת האירוע שהוא לא יודע איך הוא הולך; לכך שהמבקש ביצע את העבירה כאשר מעולם לא החזיק ברישיון נהיגה ואף נטל את האופנוע ללא רשות, כל זאת בעודו שיכור ותחת השפעת סם; ולכמות העבירות החמורות עליהן עבר המבקש. כן התייחס בית המשפט לכך שלמבקש אין רישום פלילי ולממצאי תסקיר שירות מבחן שנערך בעניינו, בו נמצא כי המבקש בן 27 ועובד כמנהל משמרת בבית קפה. שירות המבחן התרשם כי המבקש מבין את חומרת מעשיו ומתחרט עליהם, אך הוא ממוקד יותר בפגיעה אשר נגרמה לו ומההשלכות האפשרויות של ההליכים המשפטיים כלפיו, ומתקשה לבחון את הנזק שגרם למתלונן. בית המשפט ציין לבסוף כי מרגע שעלה המבקש לנהוג ללא רישיון ובהיותו שיכור ולאחר שימוש בסמים, "הכתב היה על הקיר". במכלול כל השיקולים, לרבות התהליך החיובי שהחל לעבור המבקש, גזר בית משפט השלום לתעבורה את דינו של המבקש כאמור לעיל, בתקופת מאסר ברף הנמוך של המתחם לצד פסילה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

9. הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי, המבקש הן על הרשעתו והן על חומרת עונשו, והמשיבה על קולת העונש. ביום 29.4.2015 דחה בית המשפט המחוזי את שני הערעורים. אשר להכרעת הדין, קבע בית המשפט כי זו מעוגנת בראיות שהובאו בפני הערכאה הדיונית. נקבע כי בהכרח קוים יסוד "החבלה" בסעיפים 62(2) ו-38(2) לפקודה, משנמצא כי המתלונן סבל מכאבים בגפיים התחתונות ומאברזיות שטחיות במצח. בדבר יסוד העמידה על תוצאות התאונה, נקבע כי על אף שבית משפט השלום לתעבורה ציטט את הנוסח החדש והמתוקן של העבירה, מקום שהדין החל הוא הנוסח הקודם של העבירה לפני תיקון 101 לפקודה (אשר נכנס לתוקף ביום 9.11.2011), אין הבדל בין החיקוקים ולכן היסוד מתקיים כפי שנקבע בבית משפט השלום לתעבורה. בית המשפט ציין כי המבקש לא רק שלא עצר אלא בעל כורחו, הוא עוד בחר לגעור במתלונן וללכת מן המקום. כן צוין, כי אין כל ראיה או בסיס לטענה שהמבקש עזב רק לאחר שנאמר לו כי הוזמן אמבולנס. בית המשפט חזר על משמעותה האופרטיבית של החובה לעמוד על תוצאות התאונה, וקבע כי כלל יסודות העבירה מתקיימים, גם בנוסחו הישן של סעיף העבירה. משכך נקבע, כי על אף שיש לדחות את הערעור על הכרעת הדין, יש לשנותה כך שחלף ההרשעה בסעיף 64א(ב) לפקודה כנוסחה לאחר תיקון 101, תבוא הרשעה בסעיף 64א(א) לפקודה כנוסחה עובר לתיקון זה.
10. אשר לגזר הדין, בית המשפט המחוזי חזר על נסיבות ביצוע העבירה החמורות וקבע כי בעינן אין להקל עוד בענישה המתונה שהוטלה על המבקש. בית המשפט נתן דעתו לכך שגזר הדין ניתן בהתייחס לנוסח העבירה החדש, אך קבע כי הענישה שהוטלה עליו עדיין אינה סוטה מחומרת הענישה כפי שהייתה עובר לתיקון. על כן, גם בגזר דינו של המבקש לא התערב בית המשפט המחוזי.

הבקשה למתן רשות ערעור והתגובה לה

11. תחילה גורס המבקש כי אין זה ראוי שהשופט י' עדן ישב בדין בשלוש הערכאות בהן הוא נידון (הליך המעצר, בתיק העיקרי עד לשלב ההוכחות ובבית המשפט המחוזי). המבקש ציין כי השופט י' עדן פתח את הדיון בערעור בציינו כי הוא השופט אשר ישב עד כה, אך המשיבה וגם המבקש עצמו השיבו כי אין להם התנגדות שהוא יהיה השופט שישמע את הערעור. המבקש מלין על כך שהוא לא ידע שהוא יהיה השופט אשר יכתוב את פסק הדין, ולכך הוא לא היה מסכים.